37 / 72
37
גליון 082
אבן שהם
עד חצי המלכות
“ארמונד מעולם לא אמר לילדים לחכות לאמא, רק
ישב וחיכה לי עד שאשב. הוא לא חינך את הילדים
במילים, רק בדוגמא אישית. הילדים ראו אותו, את
התנהגותו ולמדו מהם נימוסים, מה זו נתינה ומהי
אהבה. בכל 63 שנות נישאנו, הוא מעולם לא ביקש
ממני להכין לו דבר, מעולם לא ביקש ממני להגיש
לו או לטרוח עבורו. בארוחות משפחתיות, כשבאו
אלינו אורחים, תמיד אמר, ‘אני אחרון’. אני שואלת
את עצמי היום, עד כמה ידעתי להעריך את העובדה
שבכל יום, כשקמתי בבוקר, חיכתה לי כוס הקפה
על השולחן. הימים חולפים, השגרה שוחקת, אבל
המסירות שלו מעולם לא נשחקה. כל יום קפה, עד
חצי המלכות בשבילי”.
“אבא תמיד ברח מהכבוד. לא ביקש לעצמו דבר,
הקטין את עצמו וצמצם את המקום שלו, הכל כדי
שלא להטריח אחרים. היה לו משפט קבוע, “אל
תפריעו לעצמכם בשבילי”. בלוויה שלו, התנועה
ביישוב הופסקה. כשיצאנו לכיוון בית העלמין,
הכיכרות היו ריקות, כאילו עמדו מלכת, כולם עצרו
לכבודו. אמרתי לאבא בלב, ‘את הכבוד שלא ביקשת
לעצמך, אחרים רוצים לתת לך’”.
תמיד
ְ
בשמחה
“אצלינו במשפחה תמיד היו שמחה והומור. בתקופה
האחרונה, מאז שהתאשפז, הבטחנו לעצמינו לשמור
על השמחה. פתחנו קבוצת וואטסאפ משפחתית
ובכל יום ארמונד היה שולח לנו בדיחה. זה היה
תפקידו לשמח אותנו. ארמונד היה איש אופטימי,
המבט שלו על העולם היה ממקום של הכרת הטוב.
הוא חי בשמחה ועזב את העולם כשאין בליבו על
אף אחד. לא חסרים אנשים שמכירים בטוב רק בסוף
הדרך, ארמונד נהנה מהחיים ושמח בהם בכל יום”.
“אבא היה טכנופוב ידוע. כשהיה בבית החולים,
היה מתבדח איתי, ‘מורן, פתח לי 2 טוויטר, שים
לי 3 פייסבוק’. אבא לא התחבר לכל הרשתות
ולתרבות הפייסבוק, אבל היה מבין גדול בנפש
האדם. אבא ידע ברגישותו, עם מי לדבר ועל מה.
בשיחות האחרונות שלנו הוא דיבר איתי על הדברים
שלא רצה לדבר עליהם עם אמא. הוא ידע שאמא
רגישה וחרדה לו, והיו דברים שחשוב היה לו לומר.
כמה שבועות לפני שמצבו התדרדר הוא אמר לי,
‘מורן, תכין מסמך. אם המצב מתדרדר ואין תקווה,
לא בכל מחיר! אל תשאירו אותי מחובר לצינורות.
אני לא רוצה להטריח אף אחד’. זו היתה למעשה
הצוואה שלו לגבי הטיפול שהוא ביקש לקבל אם
וכאשר מצבו יהיה ללא תקוה. בסופו של דבר, עשינו
כבקשתו והעובדה שהוא אמר לי את הדברים, עזרה
לנו לקבל את ההחלטה הנכונה”.
מים שקטים
“אני נתפסתי תמיד כדמות הדומיננטית יותר בבית -
אני מנהלת, אני מקבלת החלטות. האמת היא, שכל
דבר שעשינו, עשינו יחד. מעולם לא קיבלתי החלטה
בשום נושא מבלי להתייעץ איתו. הוא היה השותף
שלי והחבר הכי טוב שלי, הכל עשינו יחד. גם
כשהילדים היו מספרים לי סוד, או שהיו מספרים לו
סוד, היינו משתפים אחד את השניה, זה היה הקשר
בינינו. יחד היינו נוסעים לשוק לערוך קניות, יחד
פרקנו וסידרנו את הבית. בתקופה שהוא היה בבית,
אחרי האישפוז הראשון, נסענו יחד לקניות. הוא היה
כבר חלש, אז הושבתי אותו על כיסא ואני מילאתי
את העגלה לידו. זה היה זמן לדיבור ושיחה, כמו
לצאת לדייט. זמן פרטי משלנו, לבד. היום, כשאני
עושה קניות לבד, אני מרגישה אבודה, איפה החצי
השני שלי?”
מלון 5 כוכבים
“לא נסענו הרבה לבתי מלון, אבל הפינוקים היו
כל הזמן, 5 כוכבים. הבית היה העולם שלו. בזמן
שאנשים אוהבים לנסוע לחופשה עם חברים, לברוח
קצת, ארמונד לא הרגיש צורך להיות לבד ומאוד
אהב להיות עם המשפחה, עם הילדים. לכל אחד
היה קונה את הפירות שאהב, את המאכלים שאהב.
אותי היה מפנק בשמלות או במתנות קטנות אחרות
ששימחו אותי. המשפחה היתה החיים שלו והוא דאג
לפנק כל אחד באופן מיוחד. אני מאוד חברותית, יש
לי הרבה חברות, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי”.
איזהו עשיר השמח בחלקו
“הייתי אומר לאבא, “תקנה קצת מניות, תשקיע
בבורסה, תתחבר!”, אבא היה צוחק ואומר לי, “פירות
וירקות, ילדים ונכדים – זה מיליון דולר”. את הדברים
האלו הוא אהב והעריך ומהם לא ידע שובע. היה
נוסע לשוק הזה כדי לקנות פירות ולשוק הזה כדי
לקנות דגים, לכל אחד מאיתנו קנה במיוחד פירות
ומאכלים שאהבנו”.
“אומרים, ‘איזהו עשיר? השמח בחלקו’, ארמונד
היה עשיר. גאוות הילדים היתה העושר שלו. בשבוע
שעבר הנכד אמר לי, “אוף, אין לי סבלנות לחכות
שהמשיח יבוא וסבא יחזור!”. הקשר שלו עם הנכדים
היה מדהים. הוא רצה שיהיו להם זיכרונות טובים
מסבא וסבתא. הוא השקיע בהם המון, היה משתולל
ומשתגע איתם בדגדוגים והאהבה הזו טבועה בהם
היום ולתמיד”.
השתלת איברים
“ארמונד היה מועמד להשתלת לב במשך תקופה.
בעקבות כך התוודענו למשמעות של הצלת חיים
באמצעות תרומת איברים. בכל שנה ישנם 02
ממתינים לתרומת לב, לעומת 01 לבבות שנתרמים
ונמצאים מתאימים להשתלה. המודעות הנמוכה
וההתנגדות הדתית הם שני מרכיבים העיקריים
בפיגור של ישראל בתחום וזה דורש התייחסות
והטמעה. האמנתי שארמונד יזכה ללב חדש ועכשיו
אמשיך לפעול למען כל אותם אנשים שיזכו לחיים
חדשים בזכות תרומה. תרומת איברים מצילה חיים
וכל המציל נפש, זהו חסד גדול. זו נתינה בדרגה הכי
גבוהה, שלא מחסירה ממך דבר”.
“אמא ואנחנו חתומים על כרטיס אדי. מי שחתום
על הכרטיס, מקדם גם את הזכאות שלו ושל בני
משפחתו מדרגה ראשונה בקבלת תרומות איברים
וחשוב שאנשים יידעו את זה. זו נתינה וקבלה
בין אנשים וכל אחד מאיתנו או מבני המשפחה
והקרובים לנו יכול להיות באחד משני הצדדים –
הנותן או המקבל. המודעות למתנת איברים היא
חשובה ולקחנו על עצמינו אותה כמשימת חיים”.
בין העולמות
“כמה שבועות לפני שנפטר, ארמונד הרגיש לא טוב.
היתה לו הפרעת קצב שגרמה לו לדום לב ובמשך
חצי שעה ביצעו בו החייאה, עד שחזר. הייתי שם
כשזה קרה והרופאים אמרו לי לאסוף את הילדים
כי זה עניין של דקות עד שהוא ילך מאיתנו. צלצלתי
לילדים והם באו. ארמונד היה מורדם ומונשם
בקריסת מערכות במשך שבועיים. לאחר שבועיים
הוא התייצב והתעורר”.
“בשבוע לאחר שאבא התעורר, הוא היה מעט
מבולבל. נע בין ההווה לעבר, כשהוא מדבר איתנו
ורגע לאחר מכן הוא עם אחיו ואחיותיו במרוקו,
משוחח עם אימו ושומע קולות של ילדים”.
“בשבוע הזה ארמונד דיבר הרבה על אמא שלו, על
אנשים שאינם עוד, שוחח בדברי תורה. הרגשתי
שהוא מתקשר עם עולמות של מעלה. אני מאמינה
שהוא עבר חווה רוחנית גדולה”.
“אבא תמיד היה מאמין פשוט וישר בהקב”ה, לא
האמין במתווכים ורבנים. הוא תמיד היה אומר לי,
‘אני מביט אל החלון וזהו, אני כבר איתו’”.
הימים האחרונים
“בשבוע האחרון הרופאים אמרו לנו שמצבו של
אבא לא ישתפר והוא לא יחזור עוד אל רשימת
ההמתנה להשתלה. בזאת הבנו שזה הסוף. למרות
שמצבו הפיזי התדרדר, הוא היה צלול וקשוב מאוד
בשבוע הזה. התלבטנו האם להשאיר אותו במחלקה
הקרדיולוגית ולתת טיפול תומך, או להעביר אותו
למחלקה הפנימית, שם יילחמו על חייו בכל
האמצעים. החלטנו להשאיר אותו במקום שבו היה,
היכן שהצוות מכיר ואוהב אותו והוא ישמע קולות
מוכרים. הדברים שאמר לי אז, בשיחה ההיא, הובילו
אותנו גם להחלטה הזו. אבא ידע לתת את הצ’אנס
וידע להכיר את הגבולות שלו”.
אבא תמיד ברח מהכבוד. לא
ביקש לעצמו דבר, הקטין את
עצמו וצמצם את המקום שלו, הכל
כדי שלא להטריח אחרים. בלוויה שלו,
התנועה ביישוב הופסקה. אמרתי לאבא
בלב, 'את הכבוד שלא ביקשת לעצמך,
אחרים רוצים לתת לך'
"הוא לא חינך את הילדים
במילים, רק בדוגמא אישית.
הילדים ראו אותו, את התנהגותו
ולמדו מהם נימוסים, מה זו נתינה
ומהי אהבה. בכל 63 שנות נישאנו,
הוא מעולם לא ביקש ממני להכין לו
דבר, מעולם לא ביקש ממני להגיש
לו או לטרוח עבורו"