32 / 72
32
גליון 082
אבן שהם
ר א י ו ן
ס פ ו נ ט נ י
ע ם
ד" ר קר ן ר ו ם
ו ד" ר ער ן ר ו ם
מאת: גאילי שיף
ככה זה כשיש שניים
ד”ר קרן רום וד”ר ערן רום,
זוג רופאים תושבי שוהם,
הורים לארבעה ילדים,
מנסים להספיק הכל: גם
קריירה, גם משפחה ואפילו
לרוץ 53 ק”מ ב 42 שעות
הם נפגשו בפקולטה לרפואה
באוניברסיטה העברית. היא - תל
אביבית, דתייה. הוא - ירושלמי, מבית
חילוני. היא נרשמה ללימודי רפואת
שיניים, הוא ידע שיהיה
רופא ילדים. בשנה
הרביעית ללימודים
התחתנו. “במחזור
שלנו בלימודים”,
אומרת קרן, “היו
כ- 021 סטודנטים
ונוצרו הרבה זוגות
ואפילו
שהתחתנו
נראה פה ושם זוג עם
ילד, אבל כשסיימתי
את הלימודים עם 3
ילדים הורמו לא מעט
גבות בפקולטה”.
כיום קרן עובדת
כרופאת שיניים
מומחית לילדים
ובאבטחת איכות
על רפואת שיניים
לילדים מטעם משרד
הבריאות וערן משמש
כרופא בכיר בבית
חולים שניידר וכרופא
עצמאי בקהילה. לאחר הנישואים,
המשיכו להתגורר בירושלים ואת ביתם
קבעו כבית דתי, זאת על אף שערן הגיע
מרקע חילוני. “הבית שגדלתי בו היה
בית מאוד בסיסי מבחינת הקשר לדת”,
אומר ערן, “אמנם בכל שבת הקפדנו
על ארוחה משפחתית ואפילו קידוש,
אבל החיבור היה יותר תרבותי מאשר
דתי. היום, כאשר אנחנו באים להורים
ונשארים שם במשך כל השבת, גם אחי
ואחותי החילוניים מגיעים ונשארים עם
המשפחות שלהם. יש בזה משהו מאוד
מחבר ומגבש ומומלץ לכולם, לא רק
לדתיים”.
איך היה עבורך המעבר לאורח
חיים דתי?
“כבר כשהכרנו ידעתי שקרן דתייה
וככל שהקשר העמיק ראיתי שאין בינינו
פערים בתפיסת העולם והחיים שאנחנו
רוצים לחיות. זו היתה הבחירה שלי
לכבד ולהשתתף בחיים הדתיים. אני
חושב שבחיי הזוגיות יש מספיק דברים
להתווכח עליהם שקשורים לחיי היום
יום, החלטות ומשימות ודווקא סביב
הנושא הזה לא זכור לי איזשהו דיון או
וויכוח”.
“בסופו של דבר”, אומרת קרן, “הכל
עניין של סובלנות ורצון אמיתי להגיע
לעמק השווה. בשנים הראשונות ערן
היה משחק כדורגל בימי שישי וחוזר
הביתה אחרי כניסת השבת. קיבלתי
את הדרך שלו והוא את שלי, אך כאשר
נולדו הילדים וככל שהם גדלים, הרגשנו
צורך להבהיר ולחדד את הדברים”.
עם סיום הלימודים, קרן עבדה במרפאות
שיניים וערן החל את ההתמחות שלו
ברפואת ילדים בבית החולים שניידר
בפתח תקווה. את הפקקים והנסיעות
למרכז, החליטו השניים להמיר במגורים
קרובים יותר וכך, עם ביתם הבכורה
והתאומים, בן ובת, הגיעו לשוהם. “אחי
גר ביישוב”, אומר ערן, “והמקום נראה
מזמין ונעים. הרגיש לנו נכון לבוא לכאן
ואנחנו שמחים על ההחלטה הזו”.
“החיים בירושלים היו נכונים לתקופת
הלימודים”, מוסיפה קרן, “הכל היה
מאוד ממוקד: עבודה, לימודים, ילדים.
בשלב כלשהו הגיע הזמן לשנות אווירה
ולמצוא את המקום שבו אנחנו רוצים
לגדל את הילדים”.
בני הזוג התחלקו ביניהם כדי לאפשר
לכל אחד את ההתקדמות המקצועית.
כך, כאשר נולדה ביתם הבכורה נעמה,
קרן לקחה שנת חופש והתמסרה לטיפול
בה וכשנולדו התאומים אביה ואיתן, ערן
נשאר איתם בבית למשך חצי שנה וקרן
חזרה ללימודים כבר עשרה ימים לאחר
הלידה. גלעד, הצעיר בחבורה נולד
לאחר שעברו לשוהם.
“זו היתה תקופה אינטנסיבית”, אומרת
קרן, “ערן בדיוק סיים את הסטאז’ ועשה
תורנויות לילה ובמקביל תפקד כאבא
במשרה מלאה כדי שאני אוכל לסיים
את הלימודים. את השנים הללו עברנו
בעזרת מטפלת ונעזרנו המון בהורים
משני הצדדים שנרתמו. בלעדיהם לא
היינו יכולים לעשות את זה”. “בשנים
ההן”, נזכר ערן, “אמא שלי
היתה מתקשרת בכל מוצ”ש
לקבל את לוח התורנויות
שלי והיתה מארגנת את כל
השבוע שלה סביב המשמרות שלי.
אחרי שאני סיימתי את ההתמחות שלי –
קרן התחילה ארבע שנים של התמחות
ברפואת שיניים לילדים בבית החולים
הדסה”.
שלושה מילדי משפחת רום לומדים
במסלול קשת בבית הספר אבן חן, אשר
הוקם על ידי קבוצת הורים ומנוהל על
ידי עמותה. בני הזוג פעילים בעמותה
וסייעו בהקמת המסלול הייחודי.
ההחלטה המשותפת שלכם
היתה לגדל את הילדים כדתיים
ובכל זאת, מצאתם את עצמכם
ב”קשת”, קהילה משלבת. האם
היה לכם נוח יותר לשלב את
הילדים בחברה מעורבת מאשר
בתוך הקהילה הדתית?
“לאחר שביתנו הבכורה נכנסה למסגרת
החינוך הממלכתי דתי הבנו את עומק
הניתוק הקיים אל מול החברה החילונית,
דבר שלא תאם את תפיסתינו. במקביל,
נחשפנו לחינוך המשלב ופנינו למנכ”ל
עמותת קשת. ערכנו חוג בית כדי לבדוק
את ההיתכנות של התושבים למהלך
וחוג הבית הוביל לעוד חוג ובתוך כמה
חודשים כבר התהוותה קבוצה איכותית
של 51 אישה ואיש שנרתמו לנושא וכך
החל תהליך ההקמה של מסלול קשת
שנפתח לאחר שנתיים”.
מה אתם רואים כתרומה והערך
הגדולים ביותר
בעצם הקמת
והפעלת מסלול
קשת?
“מסלול קשת לימד
אותנו שהאינסטינקט
של הילדים הוא
הביחד”, אומר ערן,
“הם מקבלים את
ההבדלים באופן
טבעי ולא פלגני,
הם מתחברים
בנקודות החיבור ולא
מאפשרים לשוני להשפיע על
הקשר החברתי שנוצר ביניהם.
הם מקיימים קשר של כבוד
שאנחנו המבוגרים יכולים
להתקנא בו”.
“בתור מי שבאה מהחינוך
הדתי”, מוסיפה קרן, “אני
מאמינה שלמרות הפער
והשוני המהותי בין החינוך
הממלכתי לממלכתי דתי,
הרי שמרבית הדתיים רואים
את עצמם כחלק מהכלל
ולא נוח להם עם הבידול
שלהם בחברה הישראלית. הלא
בפעוטונים ובחוגים חילונים ודתיים
נמצאים יחדיו. הם נפרדים למשך
שנות בית הספר וחוזרים ונפגשים
בצבא. שנות בית הספר הן פרק זמן בו
מתבססות סטיגמות ונוצר הבידול בין
חילונים ודתיים. החינוך המשלב מלמד
אותנו שאפשר ונכון לחיות ביחד כבר
מההתחלה ולעבור חוויות משותפות של
למידה וחברות”.
לאחרונה התחוללה סערה סביב
המשך הפעילות של מסלול
קשת בבית הספר אבן חן. האם
ההתרחשויות הללו השפיעו על
האווירה ועל היכולת להמשיך
הלאה בשיתוף עם בית הספר?
“ההתרחשויות האחרונות הן מאוד
מצערות”, אומרים השניים, “לדעתנו היו
כאן חוסר תקשורת והתלהטות רגעית
ולא איזו איבה או עויינות כפי שזה הוצג
על ידי התקשורת. אנחנו מבינים את
העמדה של ההורים של אבן חן ואת
החששות שלהם ומאמינים שהגורם
הנכון לתת מענים ולהביא לפתרון ראוי