31 / 64
31
גליון 862
אבן שהם
יהודית לוי נולדה לפני 43 שנה בקיבוץ שפיים. את
השם ליה הרמן קיבלה כאשר הצטרפה ל"משפחה"
של רצון. "כל הנשים של גואל שינו את שמן לשמות
'רוחניים' יותר, כפי שהוא הגדיר זאת. כך קיבלתי
את השם ליה. את שם המשפחה שלי, 'לוי', החלפתי
ל'הרמן' כי גואל אמר ששמות אשכנזים פותחים
דלתות, כך שכל הנשים של גואל החליפו את שם
המשפחה שלהן לשם שמצלצל יותר 'אשכנזי'", היא
מספרת.
ביתה בקיבוץ לא סיפק לה את הביטחון והתמיכה
שהיתה זקוקה להם. "אבא היה מתעלל בנו", היא
אומרת ולא נכנסת לפרטים אלא רק במידה מספקת
שאפשר יהיה להבין את הרקע ממנו באה. ילדות
לא מאושרת במקום פסטורלי ומבוסס. האלימות
המילולית, הפחד שחוותה בבית והקרקע הלא יציבה
עליה נבנתה אישיותה, הביאו אותה לחיפוש אחר
חום ושייכות.
באילו נסיבות הכרת את גואל רצון?
■
"הייתי בת 71, דרך חברה הכרתי את האיש
והתרשמתי עמוקות. הייתי צעירה, לא יציבה וחסרת
כלים להתמודד עם החיים. אני זוכרת את עצמי
מאוד רגישה, מאוד חוששת. כל אירוע מבחינתי היה
סוף העולם, העולם שלי נגמר שוב ושוב, כל פעם
מחדש ולא היו לי כלים להתמודד עם המציאות
ולהבין את הפרופורציות של החיים. הוא, לעומת
זאת, היה כריזמטי מאוד וכבש אותי בסערה. ראיתי
בו דמות רוחנית בראש ובראשונה, אדם שיש לו
כוחות מיסטיים, רוחניות ברמה גבוהה. הוא היה
המדריך שלי לחיים ושמחתי שיש לי כתובת ומישהו
להישען עליו. האהבה הגיעה בעקבות ההערצה".
כיצד הגיבו ההורים והסביבה על הקשר הזה?
■
"הקשר התחיל כשהייתי בת 71 ושמרתי עליו בסוד
במשך תקופה ארוכה בה המשכתי לגור בקיבוץ.
בגיל 81 התגייסתי לצבא ובהנחייתו גם עזבתי את
הצבא זמן קצר לאחר מכן. אז עברתי לגור איתו
והצטרפתי ל"משפחה". באותו הזמן, כבר היה
מאוחר מכדי להשפיע עלי. עברתי אליו, ניתקתי את
הקשרים עם בני משפחתי ובמשך עשור לא דיברתי
עם אף אחד מהם".
21 שנים מאוחר יותר, שוחררה יהודית על ידי רשויות
החוק אשר פשטו על הבית והביאו קץ להרמון של
רצון. יהודית, אז כבר בת 92 ואם לחמישה ילדים
שילדה לו, היתה בהריון, שישי במספר. שבועות
מעטים לאחר השחרור, עברה הפלה יזומה ובכך
ניתקה את קשר השליטה האחרון שהיה לו בחייה.
ההרמון
את הכת שלו, ה"משפחה" כפי שקרא לה, הקים
גואל לפני שנים רבות. רצון היה מסתובב באתרים
ידועים אליהם הגיעו בני נוער אבודים, כדוגמת
דיזינגוף סנטר, שם היה מציג עצמו כ"הילר" בעל
יכולות ריפוי וסגולות מיסטיות ובכח הכריזמה שלו
היה מושך את הבנות אליו. רצון היה מייעץ להן
בנושאים שונים והופך להיות הדמות המשמעותית
עבורן ומכאן הדרך לתלות מוחלטת כבר קצרה.
בהמשך הביא אותן לאחת מחמש הדירות
שניהל באיזור שכונת התקווה, שם היה מציג את
ה"משפחה" ומציע להן להצטרף. לא צריך להיות
פסיכולוג כדי להבין כיצד החברותא והמבנה
המשפחתי קסם לאותן נערות תלושות וחסרות
בטחון.
עם השנים, ההרמון של גואל רצון התרחב ומנה 23
נשים ועשרות רבות של ילדים שלכולם ניתנו שמות
בהטייה של שמו - גואל, גאולת הגואל, גואל הגואלי
וכו'. הנשים נרשמו כחד הוריות, קיבלו קצבאות
מהביטוח הלאומי, עבדו במשק בית ושמרו על
מערכת כללים נוקשה שנועדה להשאיר את הקבוצה
מתחת לראדר של הרשויות. כך הקפידו הנשים על
סדר וניקיון, שמרו בקנאות על השקט, שמא יתלונן
שכן על הבית ההומה, הילדים הלכו בכל יום לבית
הספר כשהם מסודרים ומאורגנים, כדי שהמורים לא
ישגיחו בדבר. מלבד אלו, הנשים חיו תחת משטר
נוקשה של כללים שחיזקו את אחיזתו של האיש
בהן. אסור היה להן לדבר עם גברים אחרים, לבושן
היה צנוע במיוחד, אסור היה להן לגעת זו בזו וכולן
התלוו אליו והשתתפו במלאכת גיוס הנשים החדשות
להרמון.
איך הסכמתן לכל הכללים והחוקים הללו?
■
מה מנע ממך מלהמרות את פיו?
"היתה אמונה חזקה בקרב כל הנשים, שהוא בעל
כוחות על טבעיים משמעותיים. ההתנהלות שלו
מולנו היתה אסרטיבית וקשוחה, ממש מאיימת. היה
לו מבט מפחיד, הוא היה חסר רגש ולא בחל בשום
מניפולציה והתעללות נפשית, אתן לך דוגמא: בוקר
אחד שמתי לב שבתי בת השנה וחצי השתתקה.
עד אותו בוקר היתה שמחה ותקשורתית ולפתע,
השתתקה וכמעט לא הגיבה. רצתי איתה לבית
החולים שם הסתבר כי היא עברה אירוע מוחי, ככל
הנראה במהלך הלילה ונותרה עם חצי גוף משותק.
באותו ערב הוא העמיד אותי מול כל המשפחה
והאשים אותי שהאסון הזה קרה בגלל שהסתכלתי
על גברים אחרים. במשך זמן רב האמנתי שאכן,
אני אשמה במה שקרה. עד כדי כך פחדתי ממנו.
האמנתי שהוא יכול לפגוע בילדים שלי ושהוא יפגע
בנו. הרוע שלו נובע מעיוות פנימי שיש לו, הוא איש
חסר רגש וחמלה ולא ריחם על אף אחת מאיתנו.
היום, בתי כבר בת עשר וחצי, היא לומדת ומתפקדת
בעזרת סייעת צמודה ואני רק מצטערת על השנים
בהם הוא מנע ממנה את הטיפולים שהיתה זקוקה
להם".
רבות דובר על הקעקועים שהיו לנשים על
■
הגוף, כולם בדמותו, בכיתוב שמו, בהצהרות
אהבה חקוקות על העור. המדינה החליטה,
בצעד יוצא דופן, לממן את הסרת הקעקועים
הללו. מה לדעתך החשיבות של החלטה זו?
"הקעקועים היו ביטוי לבעלות שלו עלינו. הוא עודד
אותנו ודרש מאיתנו את הדבר הזה וככל שמישהי
היתה מקועקעת יותר, כך זכתה בשבחים. הוא היה
אומר לי, שאף גבר לא ירצה אותי עם הקעקועים
הללו וזה היה אחד החששות הראשונים שלי
כשהשתחררתי - איך אוכל להמשיך הלאה כשגופי
מקועקע בדמותו? הקעקועים לקחו אותי ואת הנשים
האחרות אחורה, רציתי למות מהם, לא יכולתי
לשאת אותם על הגוף. גורמי הרווחה עוזרים לנו
בתהליך ההסרה שלהם ואני כבר לקראת סיום ואין
מילים להסביר כמה אני מרגישה נקייה ומשוחררת
ככל שהם הולכים ונעלמים".
ה"משפחה"
בחמישה מתחמים שונים באיזור שכונת התקווה
בתל אביב, חיה ה"משפחה" שגואל רצון הקים.
הרשויות רואות בו מנהיג כת, הגורמים המקצועיים
קוראים לזה "הרמון", אבל עבור 23 הנשים והילדים,
זה היה הבית, המשפחה.
עד כמה ה"משפחה" היתה המרכיב
■
משמעותי בחיבור שלך אליו ובהישארות שלך
כל כך הרבה שנים?
"לא מזמן, אחרי שהשתחררתי ממנו, נסענו אני
וחברתי )שבעלה היה בחו"ל( לטיול עם הילדים.
בערב, אחרי שחזרנו מיום טיול עמוס ומהנה, התחלנו
לארגן את הילדים לשינה. אני, באופן טבעי ומתוך
ההרגל שלי, חילקתי את העבודה וביחד תקתקנו
הכל במהירות, ביעילות וברוח טובה. מאוחר יותר,
חברתי אמרה לי שרק עכשיו הבינה את הכח
והעצמה שיש בחברותא של נשים. כמה קל ונוח
לעבוד ולעשות ביחד, כשכולן מגויסות לאותה
מטרה. זה כל כך נכון - המשמעות של המשפחה
הקעקועים היו ביטוי
לבעלות שלו עלינו.
הוא עודד אותנו ודרש
מאיתנו את הדבר הזה
וככל שמישהי היתה
מקועקעת יותר, כך
זכתה בשבחים. הוא
היה אומר לי, שאף
גבר לא ירצה אותי
עם הקעקועים הללו