37 / 64
את עינו במלחמה. אליסון היא צעירת הילדים, שגדלה
במשפחה עוטפת ומחבקת ובכל זאת, איש לא ידע
ואיש לא הבחין במצוקתה.
איך זה ששנים של הסתרה עברו עלייך בטרם
מישהו מהמשפחה הקרובה ידע מה מתחולל
בתוכך?
“הדחקתי. מצד אחד פחדתי מאוד לגלות את
החריגות שלי אפילו בפני משפחתי וזה נותר סוד
כמוס שהכביד עליי לאורך שנים. מצד שני, הייתי
נשית והצדדים הללו הופיעו לעיתים באופן טבעי אצלי,
ללא שליטה. במהלך הזמן, החברה הבהירה לי בכל
הדרכים שההתנהגויות הללו לא תקינות, לא נורמליות
והמסר לדיכוי הנשיות עבר אלי והוטמע. חייתי עם
הסוד האפל שלי, מבלי שידעתי לקרא לדברים
בשמם. מבחינתי, הייתי היחידה בעולם והבדידות הזו
היא הדבר הכי קשה שיש”.
האם הנושא המגדרי היה משהו שחשבת עליו
כל הזמן או רק לעיתים?
“כל יום ויום, לאורך שנים. מגיל 6 הפנמתי שיש לי
בעיה ואני זוכרת שקיוותי מאוד שהבעיה הזו תעבור
לבד. המשכתי בשגרת החיים, שיחקתי כדורגל, הייתי
חברה של בנים, הייתי ספורטיבית ומקובלת בחברת
הבנים והתפללתי בליבי שההרגשה הזו של השונות,
תעבור לבד ואהיה ככולם”.
מתי גילית שאת לא לבד?
“כשהייתי בבית הספר היסודי, שמעתי את אמא
ואחותי מדברות על דנה אינטרנשיונל. הן אמרו שהיא
נולדה כזכר וכך ברגע אחד של הכרה, הבנתי שאני
לא לבד. זה היה גילוי מפחיד, כי פתאום זה כבר לא
היה בגדר מחשבה פנימית בתוכי, אלא זה היה דבר
אמיתי. וכשזה אמיתי, אז גם יש תגובות של החברה
וראיתי איך מתייחסים לסיפור הזה. עכשיו שיכולתי
לקשור את עצמי לתופעה ולקהילה קיימים, אז גם
הרגשתי את היחס של החברה כלפינו, עוד לפני
שידעו שאני אחת “מהם”. זה גילוי מפחיד מאוד וזה
מנע ממני לעשות את הצעד ולספר להורים מה עובר
עליי”.
מתי הגיע הרגע שבו נחשפת בפני ההורים
והחברה?
“בגיל 41 עברתי משבר קשה מאוד. ההתבגרות
הפיזית התחילה והבהילה אותי. התחלתי לקבל מראה
שידעתי שאני מנותקת ממנו ולא רוצה בו, זה כבר
היה משהו שלא יכולתי להכיל ומתוך המצוקה הזו
הגעתי למסקנה שימי העמדת הפנים וההסתרה עברו
ואני חייבת לשתף ולהיעזר בהורים. לקחתי את אמא
לשיחה ואמרתי לה בצורה הכי כנה וישירה – אמא,
אני מרגישה שנולדתי בגוף הלא נכון”.
איך ההורים הגיבו לבשורה?
“אמא היתה הראשונה שסיפרתי לה. היא היתה
בהלם אבל התעשתה מהר והעבירה לי מסר מיידי
שהיא מבינה אותי ושהיא איתי. גם אבא היה מאוד
מופתע, זה נפל עליו משום מקום והוא ישר אמר
לי שהוא אוהב אותי, שהם איתי ונתמודד ביחד. לא
יכולתי לבקש יותר מזה. ציפיתי לקושי והלם ובכי ומה
לא, הרי הפלתי פצצה על ההורים שלי, שבכלל לא
דמיינו שהבן שלהם יבוא ויגיד להם כזה דבר. למרות
הכל, הם שידרו לי אהבה ותמיכה ובשלב הראשון, זה
כל מה שצריך. ידעתי להעריך את זה והיום, כשאני
מכירה סיפורים של בני נוער אחרים שלא קיבלו את
אותו היחס מההורים, אני ממש מודה להם שהם כאלו
מכילים ומדהימים”.
ואחרי ההלם הראשוני, איך המשכתם משם?
“אבא ואמא אמרו לי שהם מקבלים אותי ואוהבים
אותי, אבל היה להם חשוב לוודא שזו לא איזושהי
התבלבלות או גחמה קיצונית של גיל הנעורים. ברור
לי שהם קיוו בסתר ליבם שאני אגלה שבעצם
לא התכוונתי לזה ואולי אפילו שאני גיי. הם עמדו
על כך שנעבור איזושהו תהליך משותף עם גורמים
מקצועיים, כדי להבין הכל יותר טוב. גם לי התהליך
הזה תרם הרבה, כי זו הפעם הראשונה שיכולתי לדבר
על מה שעובר עליי ומה שעבר עליי כל חיי ולשתף
את ההורים בחוויית החיים שלי”.
איך ההורים הגיבו לגילוי של מה שעברת במשך
שנים?
“הם היו מאוד מופתעים ואני בטוחה שכאב להם
לגלות כמה סבלתי במשך הזמן. לא היה להם מושג
מה עברתי בילדות והם התייסרו בתחושות של “איך
לא ידענו”. הסברתי להם שהסתרתי את הרגשות שלי
טוב טוב והעובדה שמעבר לזה היו לי חיים טובים
והייתי מוקפת חברים, עזרה לי בהסתרה”.
צעדים ראשונים אל האור
יש משהו מאוד כובש באליסון. העדינות שלה מגיעה
מבפנים, היא אמיתית וכנה, היא חזקה ואמיצה
וישרה ועשתה את הבלתי יאמן כמעט – היא הצליחה
לעבור תהליך כל כך יוצא דופן וחריג, כשהיא
שומרת על מעמדה החברתי, על ציונים גבוהים
וממשיכה לטפח כשרון ציור, כולל תערוכה מציוריה
שהוצגה ביישוב. סיפורה המעניין משך אליה כתבים
ויוצרים דוקומנטריים ברמה הארצית, שביקשו ממנה
להשתתף ולהתראיין בסרטים שונים, אך היא סירבה
לכולם. למרות זאת, כאשר יצרנו איתה קשר, בסמוך
לאירועי מצעד הגאווה והרצח הנורא שהתרחש שם,
היא הסכימה להיפגש. למפגש הגיעה מלווה באביה,
איתו הקשר קרוב וחם. במהלך השיחה שאלתי אותה,
עד כמה היא מאמינה שהקשר עם ההורים והגב החזק
שהיא מקבלת בבית נותן לה כוחות. “זה מאוד ברור לי
שבלעדי הקבלה המוחלטת שלהם, לא הייתי מי שאני
היום. בנקודת המפנה, הרגע שבו בישרתי להם את
הבשורה והפלתי עליהם פצצת
עשר טון, זה היה יכול ללכת
לכיוון אחר לגמרי. אם לא היו
לי הורים אוהבים ומקבלים, מי
יודע לאן הבלבול שהרגשתי,
המצוקה שסגרה עלי – לאן
הם היו מובילים אותי. זכיתי וזו
גם הסיבה שהסכמתי לראיון
הזה. סירבתי לכל ההצעות
שקיבלתי, בעיקר כי אני עדיין
צעירה ולא רציתי להפוך
לקוריוז, אבל כאן בבית, אני
מרגישה שיש לי שליחות ומסר
להעביר: שהאהבה היא כח
עצום, שיכול לרומם ולחזק
ילדים ואני מקווה שכל הורה וכל מורה וכל חבר או
חברה יידעו להכיל ולקבל גם את האחר ולתת לו
את הלגיטימציה להיות מי שהוא. אי אפשר להפריז
בתיאור הקושי בחיים חצויים ולא שלמים, לאף אחד
לא מגיע לחיות כך. התהליך הוא קשה ומורכב, אבל
כשמוקפים באהבה, הכל אפשרי”.
האם לאורך התהליך שעברתם, עלו בך ספקות
והיו לך התלבטויות לגבי הזהות שלך?
“ממש לא. התהליך המשותף שעברנו, הביא את
ההורים שלי להבנה של מה זו זהות מגדרית שגויה,
איך מתמודדים ומקבלים את הילד שלך ומשלימים
עם המציאות החדשה הזו. עבורי, זו היתה תקופה –
לא של סיום ספקות, אלא של גיבוש עצמי – מי אני
רוצה להיות כבת אדם, מה המקום שאני רוצה לקחת
בחברה. ברגע שאני על סף היציאה מתוך המקום
הפרטי והסגור שהייתי בו מבחינת הזהות המגדרית,
שבו עסקתי רק בכך שאני אישה, עכשיו ניצבתי בפני
"
“כשהייתי בבית הספר היסודי, שמעתי את
אמא ואחותי מדברות על דנה אינטרנשיונל.
הן אמרו שהיא נולדה כזכר וכך ברגע אחד של
הכרה, הבנתי שאני לא לבד”
“בגיל 41 עברתי משבר קשה
מאוד. ההתבגרות הפיזית
התחילה והבהילה אותי.
לקחתי את אמא לשיחה
ואמרתי לה בצורה הכי כנה
וישירה – אמא, אני מרגישה
שנולדתי בגוף הלא נכון”
"
37
גליון 282
אבן שהם