36 / 64
מאת גאילי שיף
בגיל ארבע, ידעה בתוך תוכה שהיא ילדה ולא ילד.
מוזר, אמרתי לה, כשאני הייתי בת ארבע, לא זכורה לי
מחשבה בעניין זהות ומגדר. עבורי, היא ענתה, זה היה
נוכח כבר אז. היא מתארת חיים שלמים בקונפליקט,
שנים ארוכות בהן זהותה נכחה רק בתוך תוכה ולא
באה לידי ביטוי, אף לא ברמז.
עד כמה ילד או ילדה בני ארבע מזדהים עם מגדר?
עד כמה הם חשים באופן עצמתי את השייכות המינית
שלהם? הם לא. זאת אומרת, כל עוד הם מרגישים
שהם במגדר הנכון. לכן ברוב המקרים, נושא המגדר
יישאר מאופסן אי שם בירכתי התודעה, מחכה לגיל
ההתבגרות ולהתעוררות המינית, על מנת להכיר
בנוכחותו. אולם במקרים מסוימים, מתקיימת אצל
ילד או ילדה הפרעה מגדרית המעידה על דיסוננס
פנימי, קונפליקט שמתקיים בין תודעת המגדר של
הילד והנוכחות המגדרית הפיזית שלו.
מה זה אומר לדעת בגיל ארבע שאת בת ולא בן?
“קשה לשים מילים מבוגרות בפה של ילד קטן, אבל
התחושה היתה עמוקה ומאוד חד משמעית – פשוט
הרגשתי שאני בת ולא הבנתי מה אני עושה בתוך הגוף
הזה, של הילד הקטן שהייתי. קשה להגדיר איך נראה
קונפליקט של ילד בגיל הרך, אבל ההרגשה מאוד
אמיתית. בכל פעם שקראו לי, “אתה”, התכווצתי.
הרגשתי שאני רוצה שיקראו לי “את”. רציתי להיות
בת כמו כל הבנות ונורא פחדתי והתביישתי לספר על
זה. לא ידעתי בכלל איך לבטא דבר כזה והחריגות
של ההרגשה שלי היתה מאוד חזקה ומפחידה. אפשר
לומר שהיתה לי ילדות מאוד מבולבלת”.
יש הרבה ילדים שאוהבים לשחק במשחקי
בנות, אפילו להתלבש בבגדי בנות. זה לא אומר
שהם נולדו בטעות כבנות. היום יש מגוון של
דרכים להבעה עצמית - אם בתור גבר מאוד
סטריאוטיפי או בתור גבר נשי, לא חייבים ללכת
לקיצוניות של החלפת מגדר.
“זו דעה מוטעית שיש בנושא הטרנסג’נדריות, לצד
הרבה דעות קדומות ולא מבוססות. אין קשר בין
הנטייה להיות בן עם מניירות “נשיות”, לבין הידיעה
שנולדת במגדר הלא נכון. יתרה מזו, אני יכולה להעיד
על עצמי שהייתי ילד מאוד טום בוי. שיחקתי כדורגל,
טיפסתי על עצים ועשיתי כל מה שבנים עושים. לא
הייתי ילד חלשלוש או ילד כאפות, להיפך – הייתי
מאוד מקובלת בחברה, והייתי חלק מכל משחקי
הילדות הכי “נורמליים” שיש וככה זה עד היום. בגלל
זה ההורים לא היו מודעים בכלל למה שקורה בתוכי.
אבל לצד כל זאת, כאשר היה משחק תפקידים, תמיד
רציתי להיות הבת. תמיד הרגשתי שאני בת שהיא
טום בוי שמשחקת במשחקי בנים, ולא בן. עם הזמן
התפתחו אצלי יותר מאפיינים נשיים ועדיין, במשפחה
לא הרגישו שאני נמצאת בסערת רגשות כזו”.
משפחת מגמי מתגוררת בשוהם. אבא קובי הוא
כלכלן, אמא מיכל עובדת במינהלת ביה”ח תל
השומר. לאליסון שני אחים בוגרים, האחות נעמה,
ויואב, חייל משוחרר ופצוע “צוק איתן”, אשר איבד
אני
אליסון
אלו שאינם מכירים, לעולם לא ינחשו. עבור חבריה,
אליסון היא הנערה החברותית שתמיד הכירו, גם כשהיתה
זכר. היא נערה עדינה בת 71, תלמידת יב’ בתיכון שוהם,
תלמידה מצטיינת במגמת ביולוגיה, עם חלומות גדולים
לקריירה כמדענית, מדריכה בנוער העובד וציירת בחסד.
רק השם שלה, אליסון, מעלה תהייה, האם זה השם
שאיתו נולדה אם לאו. מבחינתה, זה לא משנה – לראשונה
בחייה היא במקום הנכון, עם השם הנכון והגישה הנכונה
36
גליון 282
אבן שהם