38 / 64
השאלה – איזו אישה אני? איזה אדם אני אהיה בראיה
רחבה יותר ובטווח רחוק יותר?”.
מתי חשפת את עצמך בפני האחים, המשפחה
המורחבת והחברים בבית הספר?
“כמה חודשים אחרי שסיפרתי להורים שלי ואחרי
שעשינו את כל הבדיקות והשיחות וגם הם השתכנעו
שהזהות המגדרית שלי מאוד ברורה לי ולא תשתנה,
הגיע הזמן לספר לאחים. אחותי קיבלה את זה יותר
בקלות, עם אחי היה קשה יותר. עם הזמן, גם איתו זה
הסתדר והיום הם שניהם תומכים בי מאוד. מבחינה
חברתית, למרות שכל השנים הייתי מאוד חברותית
והסתובבתי עם הבנים, כאשר התחלתי את התהליך
עם ההורים, הייתי זקוקה לזמן עם עצמי, התכנסתי
וקצת התרחקתי מהחברים. ככל שהחודשים נקפו,
התחלתי יותר להיפתח ולהתקרב לבנות. מבחינת
החברה, השינוי היה הדרגתי ולכן שנתיים לאחר מכן,
כשיצאתי מהארון, הם כבר פחות הופתעו”.
שנתיים אחרי שסיפרת להורים שלך עוד היית
בארון?
“כן. אם הייתי יוצאת מהארון בגיל 51, היה לי קשה
יותר. היה לי חשוב לעבור גם את התהליך של השינוי
החיצוני לפני שאספר להם. במהלך הזמן סיפרתי
לכמה חברות טובות, הן קיבלו את זה מעולה וזה נתן
לי כח להמשיך”.
איך עשית את המהלך של היציאה מהארון
בסופו של דבר?
“דרך פוסט בפייסבוק. אחרי ששיתפתי חברות וחברים
קרובים, פשוט העליתי פוסט ואמרתי את מה שרבים
אולי כבר ניחשו לבד. באותו זמן הייתי כבר הרבה
יותר נשית, גם בלבוש, בשיער הארוך, בשפת הגוף.
ההודעה הזו “סידרה” לאנשים את הזהות שלי, שלא
היתה ברורה להם עד אז”.
אחת ממאה
החברים והחברות לשכבה קיבלו את אליסון בפתיחות
ובהבנה. הפוסט שהעלתה קיבל תגובות חיוביות
ותומכות והיא נהנתה מקליטה רכה בזהותה החדשה.
אבל לא הכל היה כל כך וורוד. “באותה תקופה שבה
עברתי את השינוי במראה החיצוני”, היא מספרת,
“היה לי מראה אנדרוגיני. הייתי בן-בת כזה ואנשים
לא ממש ידעו איך לפנות אלי. זרים היו שואלים אותי,
“אתה בן או בת?”, לא הייתי עונה ובכל מקרה, לא
נכנסתי לעימותים. ילדים בשכונה שהכירו אותי, היו
צועקים לי ‘בן בת’, ‘גבר אישה’, ‘ליידי בוי’. נפגעתי
מאוד מההשפלות הללו, כאב לי שאני חשופה בפני
הרוע של האנשים שהשתלחו בי. הרגשתי שאני סוג
של בדיחה ומה שחיזק אותי היה הביטחון שקיבלתי
בבית. גם אחרי שיצאתי מהארון היו הערות מרושעות
של ילדים משכבות אחרות בתיכון, לא נשברתי כי
ידעתי מי אני והייתי שלמה עם עצמי. בכיתה שלי אני
מניחה שהיו התלחשויות, אבל ציפיתי לזה, זה טבעי.
אלי בכל אופן, לא הגיעו עלבונות מבני הכיתה אלא
רק הרבה תמיכה”.
האם היה הבדל בין איך שבנים ובנות קיבלו אותך?
“לא היה שום הבדל. רוב אלו שסיפרתי להם אמרו,
‘ידענו, כל הכבוד’. בלי הרבה שאלות. הם כולם אמרו
שהם גאים בי וכשביקשתי שיפנו אלי כבת, הם כיבדו
ומאז אני עוד אחת מהבנות. אני עדיין שומרת על
קשרים קרובים עם החברים הבנים שלי ויוצאת איתם
הרבה”.
מי שעוד קיבלו את הבשורה בשיווין נפש היו חניכיה
של אליסון בתנועת הנוער העובד. “השנה הראשונה
שלי בהדרכה היתה עוד לפני השינוי. את השינוי
עשיתי בשנתי השנייה בהדרכה. לקחתי את הילדים
לשיחה, סיפרתי להם וביקשתי שיפנו אלי בלשון נקבה
מעתה והצגתי את השם החדש שלי בפניהם. הם
קיבלו את זה בטבעיות, בלי הרבה שאלות”.
במקביל ליציאתה מהארון בפני החברים, אליסון יצרה
קשר עם המרכז הגאה של בני הנוער בתל אביב
והכירה גם בנים ובנות כמותה. “אחד מכל מאה בני
אדם, מרגיש/ה לא שייך/כת למגדר שלו/ה ברמה זו
או אחרת וזה כולל גם אנשים שבסופו של דבר לא
מגדירים עצמם כזכר או נקבה בכלל. התופעה הזו
היא רחבה משידעתי ובכל מקרה ישנה התמודדות
אחרת ויחס אחר של החברה לאותו אדם. הכרתי
בשנים האחרונות בני נוער שהתדרדרו למקומות
אפלים בגלל שהמשפחה שלהם דחתה אותם והיחס
של החברה כלפיהם היה תוקפני. זה עצוב וחבל, כי
לכולנו מגיע לחיות חיים טובים, שבהם אנחנו שלמים
עם עצמינו חיצונית ופנימית”.
מלבד החברים, גם המורים בתיכון שוהם קיבלו את
אליסון בחיבוק גדול. “סיפרתי למחנכת שלי והיא
קיבלה אותי עם הרבה רגישות. כמו רבים אחרים, היא
הרגישה בזה עוד לפני שסיפרתי. אנחנו מאוד קרובות
והיא תומכת בי מאוד. בית הספר הוא סביבה תומכת
עבורי, מקום בטוח”. “עדיין יש אנשים שמטרידים אותי
מדי פעם בטלפון, גם אנשים שאני לא מכירה אישית
וזה מאוד פוגע בי”, אבל היום, בניגוד לפעם, אליסון
לא נשברת ולא נותנת לשוליים הקיצוניים להכתיב לה
את הרגשתה.
על הרצף
על רצף הזהויות המגדריות, רבים חושבים
שהטרנסג’נדרים הם צעד אחד, דרגה אחת אחרי
הומוסקסואליות. לאמיתו של דבר, מדובר בשתי
תופעות שונות בתכלית.
בעוד ההומוסקסואלים הם אנשים בעלי מגדר ברור
(גברים או נשים) שנשמשכים לבני אותו מגדר,
הטרנסג’נדרים הם אנשים שמרגישים שנולדו במגדר
הלא נכון.
תתארי לי מה המשמעות של הפער בין הגוף
והנפש, בין הפיזיולוגיה והתודעה של המגדר
אצל אנשים טרנסג’נדרים?
“אני מתייחסת למונחים בן ובת באופן שונה ממה
שבדרך כלל נוטים להתייחס למונחים הללו – אני
מגדירה את הזכר והנקבה כנתונים פיזיולוגיים, כאשר
ה”בן” וה”בת” הם למעשה מצבים תודעתיים. אצל
רוב האנשים יש הלימה וחיבור בין המצב הפיזיולוגי
לבין התודעה, לכן זה לא ממש משנה אם נקרא לך
“’בת” או “נקבה”. עבורי ועבור אנשים שכמותי, כאן
נמצא הכל. הקונפליקט בין התודעה המגדרית שלי
כבת והנתון הזכרי שאיתו נולדתי”.
כך שלמעשה, טרסנג’נדר יכול להיות בן שאוהב
בנים או בן שאוהב בנות?
“בדיוק. הטרנסג’נדריות מביאה לזהות המגדרית
האמיתית של האדם. במקרה שלי, אני אישה. אני
יכולה להיות אישה הטרוסקסואלית או לסבית. אני
יכולה להמשך לנשים או לגברים כמו כל אחת אחרת,
לפי הסטטיסטיקה”.
בכל זאת, קהילת הלהט”ב כוללת גם את בני
הנוער ההומואים והטרנסים?
“יש קשר בין חברי הקהילה, יש התמודדויות משותפות,
למרות שלהיות טרנסג’נדר זה יותר קשה בישראל
היום. יש יותר דעות קדומות, הרבה בורות בנושא.
אנשים חושבים שטרנסיות מסתובבות עם נוצות
ונראות כמו דארג קווין. למעשה, אלו אנשים נורמליים
שחיים חיים רגילים לחלוטין ונראים רגיל לגמרי. ילדים
בשוהם פנו אלי אחרי שיצאתי מהארון וסיפרו לי על
ההתמודדויות שלהם והרצון שלהם לצאת מהארון גם.
יש בשוהם בני נוער הומו-לסביים, אפילו כמה עשרות.
אני הטרנסג’נדרית היחידה למיטב ידיעתי”.
העתיד מחכה לי
בעוד שנה, כאשר תסיים את לימודיה, תצא אליסון
מהמקום הבטוח והנוח בתיכון, תעזוב את הסביבה
המחבקת של הבית ותתרחק מהקרבה המחזקת של
חבריה. היעד הוא שירות צבאי מלא, הקושי - צפוי.
“הגיוס הוא האתגר הבא שלי. המערכת לא פשוטה
עם אנשים כמוני ואני נערכת להתמודדות, בתקווה
שהכל יסתדר. אני מאוד רוצה להתגייס לשירות תורם
וחיובי, כי יש לי הרבה מה לתת”.
בגיל 71, אליסון עושה צעדים ראשונים בחייה כאישה
ולראשונה בחייה, שלמה עם עצמה ודרכה. האם גם
הסביבה שלמה עם החלטתה? מעבר לקבלה והכלה,
האם החברה הישראלית באמת מוכנה לשילוב אמיתי
של קהילת הטרנסג’נדרים? לאליסון אין אשליות.
“בשונה מהומוסקסואלים, שמקומם בחברה בטוח
יותר ומקובל יותר, לטרנסים יש כרגע הרבה יותר
קשיים. בנוגע אלי, אמנם בשנה האחרונה אף אחד
"
“ילדים בשכונה שהכירו
אותי, היו צועקים לי ‘בן
בת’, ‘גבר אישה’, ‘ליידי בוי’.
נפגעתי מאוד מההשפלות
הללו, כאב לי שאני חשופה
בפני הרוע של האנשים
שהשתלחו בי. גם אחרי
שיצאתי מהארון היו הערות
מרושעות של ילדים
משכבות אחרות בתיכון, לא
נשברתי כי ידעתי מי אני”
38
גליון 282
אבן שהם