41 / 64
41
גליון 572
אבן שהם
#
מעקות אחיזה
#
כסאות רחצה ושירותים
#
כסאות גלגלים
#
מעלוני מדרגות
#
קביים
#
מקלות הליכה
#
הליכונים
מיטות סיעודיות
#
קלנועיות
#
אביזרים למניעת פצעי לחץ
#
#
מיטות וכסאות טיפולים
#
יוגה וספורט
#
ציוד פיזיותרפיה
#
דיאגנוסטיקה
#
רפואה משלימה
#
ציוד לדיקור
073-205-1100
לייעוץ, קנייה או השכרה:
שעות פעילות: ימים א'-ה' 00:81-00:80
www.cos.co.ilאתר:
קוסמוטרייד
ל ח י י ם ט ו ב י ם י ו ת ר
המרכז הישראלי לציוד סיעודי, שיקומי,
גיל שלישי ורפואה משלימה
הסירו דאגה
אחת מלבכם
לפחות
אולם תצוגה, מכירה והשכרה
(בכניסה לשוהם)
במושב בית עריף, משק 3
WAZE
כיתבו קוסמוטרייד באפליקציית
חג אביב
שמח
לצד הקמת המשפחה וטיפול בילדים, רחל עבדה קשה גם היא. “אין עבודה
שלא עבדתי בה – כאשר גרנו בארץ הייתי עובדת במפעלים, במסעדה, הייתי
אם בית במועצת בני ברק, עבדתי בבית ההסתדרות בפרדס כץ, הייתי מבשלת
במלון בירדן אוכל כשר ליהודים ואף פעם לא התפנקתי ולא ישבתי לנוח. זה
החיים וצריך לעבוד ולא להתלונן”.
לפני כעשור, בעקבות בנה יוסי, שפתח את מאפיית “רוקוקו” במרכז המסחרי
בשוהם, החליטה רחל לפתוח מסעדה במקום. “יוסי פתח את המאפייה וראה כי
טוב ואמר לי, בואי, תנסי. אמרתי, למה לא? ופתחתי ועד היום אני כאן, עם בן
הזקונים שלי שחר. מכל העבודות שהיו לי, זו הטובה מכולן. המסעדה עובדת
יפה, ברוך השם, אני הגעתי למנוחה ולנחלה כאן”.
לפתוח עסק פרטי זה לא דבר של מה בכך, אין הרבה בעלות עסקים במרכז
המסחרי. יש לך הרבה במה להיות גאה.
“מה אני אגיד, אני מתחילה מוקדם בבוקר את הבישולים כל יום, רק אני
מבשלת, אף אחד לא מתקרב לי למטבח. אני אוהבת לראות את האנשים
שנהנים מהאוכל הביתי והטרי והכי אני אוהבת את הילדים של שוהם שקוראים
לי ‘סבתא רחל’ ובאים לאכול אצלי. הילדים של שוהם מאוד מחונכים ומתנהגים
יפה ואני נהנית מהיישוב ומהתושבים מאוד. שחר עובד איתי, הוא הנשמה שלי
ובזכותו אני מצליחה”.
דבר הדור
רחל קראוס, היא אינס ממוס, הילדה היהודיה שנולדה בטריפולי ועלתה ארצה
לבדה בדרך לא דרך, שהקימה משפחה עם ניצול שואה, אוד מוצל מאש, היא
סיפורה של המדינה. היא סיפורם של דור המייסדים, פליטים נרדפים שהפכו
לעם בארצו. היא חיה חיים מלאים ומאושרים, עשירים בעשייה ובאהבה, אשר
לא נפגעו כלל מהקושי ומהעבודה הקשה שהיתה מנת חלקה. על החיים היום
לעומת החיים של פעם, אין לרחל בליבה. “בזמני הכל היה בסדר, אף אחד
לא התלונן. גם הילדים היו חיים יפה, לא החסרנו מהם כלום והם אף פעם לא
ביקשו שום דבר. היום זה אחרת, הבדל שמים וארץ, היום לכולם יש הכל מהכל
וכולם רוצים עוד ועוד, לא יודעים להעריך, זה דור אחר. אבל עדיין, גם היום
יש אנשים טובים, לא חסר. בכלל, אין כמו מדינת ישראל. נולדתי עם החלום
לארץ ישראל ועדיין אני מתרגשת מהארץ. גם כשהייתי בחו”ל בשליחות, הייתי
מתגעגעת ללחם השחור של הארץ. הטעם של הארץ, הרגש שיש כאן, זו
ארצינו ואין לנו בית אחר. הדבר החשוב ביותר בחיים זה המשפחה. זו היתה
משאת הנפש שלי ושל יואל וכשאני רואה את הקשר החם בין הילדים והאהבה
שלהם, אני מרגישה שהגעתי למנוחה ולנחלה.
“מעולם לא סיפרתי לאף אחד על הימים הללו. אפילו לא לילדים שלי. רציתי
מאוד שיחיו חיים רגילים ושמחים, פחדתי שיידעו מה עברתי. לא להתלבש ולא
לאכול כמו בני אדם. היינו חיים על חתיכת לחם וזה היה קשה. היחידי שהיה
שותף לזכרונות שלי הוא אחי בנימין. לאורך כל השנים שמרנו כל האחים על
קשר קרוב, אבל עם בנימין זה היה משהו מיוחד. המוות שלו לפני חודש, שבר
לי את הלב. ביקרתי אותו בבית החולים, הוא כבר היה במצב קשה מאוד, אבל
כשבאתי, הוא פקח עיניים והתחיל לבכות. שעתיים לאחר מכן, הלך לעולמו. גם
בעלי לא סיפר לאף אחד מה שעבר בשואה, אפילו לא לי. אני לא שואלת אותו
כי אני מכבדת אותו ולא רוצה להכאיב לו עם זכרונות שהוא מעדיף לשכוח.
ולמה עכשיו? אמרו לי שאני חייבת לספר, שלא אקח את הסיפור הפרטי שלי
לקבר ואולי זה נכון שיידעו הילדים על החיים שלנו לפני שהם הכירו אותנו. כי
מה שהיה פעם ומה שעכשיו זה לא אותו הדבר עבורם, רק בשבילי זה נשאר
■
אותו הדבר”.