37 / 64
“הילדה הזאת
תעלה לפלשתינה”
אינס ממוס נולדה בשנת 6391 בעיר טריפולי, עיר
הבירה של לוב. כמו רבים מיהודי לוב, אשר התרכזו
בערים טריפולי ונאגזי, גם משפחתה נעה בין אירועי
הדמים הרודפים, כאשר מעת כזו לאחרת, חיו יהודי
לוב את החיים עצמם, בשכנות טובה עם בני המקום
הערבים.
חמשת ילדי משפחת ממוס חיו בפרבר יהודי בעיר,
כשהם אינם מודעים לטלטלות העוברות על ארצם.
בשנת 1191, כבשה איטליה את לוב. עבור היהודים,
היתה זו הזדמנות לשיפור חייהם, לאחר שעם
שקיעת האימפריה העות’מאנית והתרופפות השלטון
המרכזי נפלו היהודים קורבן לפרעות חוזרות בידיי
שכניהם המוסלמים. התקווה
התממשה והפכה למציאות,
אולם גם זו נגוזה זמן קצר
לאחר מכן, כאשר כבר בשנת
4391, לצד חקיקה והצהרות
שקידמו את השוויון והיחס
הנאות למיעוט היהודי באיטליה,
עם עליית השלטון הפאשיסטי
באיטליה, הורע מעמדם של
היהודים בכל מושבותיה.
המסרים הסותרים הסתיימו
לקראת 6391, אז כרתה איטליה
ברית עם גרמניה הנאצית
ובשנת 8391 קיבלה את חוקי
הגזע. באלבו, שליט לוב, הגן על
היהודים בארצו ככל שיכל, אך
בשנת 0491 נהרג כאשר מטוסו
ייורט על ידי ספינה איטלקית.
הצטרפותה של איטליה
למלחמת העולם השנייה והחלת
חוקי הגזע, פגעו קשות ביהודי
טריפולי. ילדיהם סולקו מבית
הספר והקהילה חוותה פרעות
ואירועי דמים קשים.
גם משפחתה של אינס
התקיימה באי וודאות. לתקופה
מסוימת עזבה המשפחה את
טריפולי וברחה לטוניס, שם
הוסתרה על ידי מוסלמים
שסייעו להם. לאחר זמן מה,
שבו לביתם ולחיי הפחד
שהפכו להיות להם לשגרה.
“טריפולי השתנתה בזמן
שלא היינו בה. ממקום בטוח,
העיר הפכה למקום שבו לא
ידוע מה המחר יביא. אני
הייתי ילדה קטנה, אבל אני
זוכרת שהאווירה הפכה להיות
מתוחה”.
אינס, אז בת ארבע, לא היתה
מודעת למעמדה הפוליטי ולהיותה חריגה בשל
יהדותה. “כל השכנים שלנו היו יהודים היכן שגרנו.
אני זוכרת חיים יפים ופשוטים, קרובה לאחיי והורי”,
היא מספרת. אביה היה נפח ואימה גידלה אותה
ואת אחיה. כאשר היו פורצות פרעות, היו מסתגרים
בביתם ומתפללים לסיומן. בשאר הימים, היו מסייעים
לאימם בעבודות הבית. הזהות היהודית היתה נוכחת
ומשמעותית בחייה תמיד. “פעם בשבוע, היו מגיעים
לרחוב שלנו שני ערבים שבאו למכור דברים. אמא
היתה מלבישה אותנו בכובע כחול לבן ואומרת להם,
‘הילדה הזאת תעלה לפלשתינה’”.
שני ילדים לבד
בלב ים
ככל שמלחמת העולם נמשכה, כך הורע מצבם של
היהודים בטריפולי. “אף אחד לא עצר את הערבים
ואותם אנשים שפעם היו שכנים שלנו, היו פורעים
ביהודים. הערבים היו נכנסים לבתים, הורגים ובוזזים.
פעם אחת סבא שלי ישב עם הסידור והתפלל והיו
אומרים לו, ‘קום, הערבים נכנסים’, הוא לא הסכים
להפסיק באמצע התפילה. שחטו אותו על הסידור
וככה הלך הסבא שלי”.
השנה היא 7491, מלחמת העולם הסתיימה אך לוב
עדיין לא הגיעה אל המנוחה והנחלה. עמים רבים
שלטו בצפון אפריקה במאה הזו ובסוף מלחמת
העולם השנייה נמצאה לוב תחת שלטון בריטי. בין
הפרעות, החיים נמשכים. יהודי טריפולי חיים כמיעוט
נרדף כבר דורות, מרכינים ראש, שומרים על יהדותם
ומצפים למועט. “יום אחד, אחי בנימין ואני היינו ליד
אמא, שעשתה את הכביסה. בנימין לקח צבע וסיד
ויחד הלכנו ל’פיקוסו’, החומה הגדולה שהקיפה את
טריפולי. היתה זו חומה גדולה ומרובעת, שנבנתה
כביצורים להגנה על העיר ונראתה למרחקים. בנימין
צבע את הקיר ואני ציירתי מגן דוד. לא עברו עשר
דקות ושמענו את אמא קוראת לנו. עזבנו הכל ורצנו
מהר הביתה”.
ככל הנראה, לא מהר מספיק. שני האחים הצעירים,
בני 9, ו-11, נראו וזוהו על ידי שכנים ערבים ובאותו
ערב פרצו שוב מהומות.
“היו לנו שכנים, משפחת דרלייד. באותו הלילה
הערבים נכנסו לבית שלהם והרגו את כולם. אחד
לא נותר מהם. בשכונה שלנו היה בחור יהודי, גיבור,
שהיה עולה מעל הגגות וכשהערבים היו נכנסים
לשכונה שלנו, הוא וחבריו היו שופכים עליהם חומצת
אש. באותו לילה עברה השמועה ששני ילדים נצפו
כשהם מציירים מגן דוד ואמא לקחה אותנו לאותו
בחור, כדי שיחביא אותנו. אמא נתנה לנו כיכר
לחם שחור ותמרים ושמה אותנו בידיו. הבחור לקח
אותנו לים, שם חיכתה לנו סירה קטנה. עלינו על
סירת המשוטים הזו אשר לקחה אותנו ללב הים.
שם, באמצע החושך הגדול, ראינו אוניה גדולה.
הבחור העלה אותנו לאוניה ואמר לנו, ‘אתם נוסעים
לפלשתינה’. ככה עזבנו את טריפולי, באישון ליל,
מבלי להפרד מההורים ומהאחים,
שני ילדים לבד בלב ים”.
האוניה שאספה את הילדים היא
אוניית המעפילים “יציאת אירופה”,
הידועה בשם אקסודוס .
אוניית המעפילים אקסודוס היא
המפורסמת מבין אוניות המעפילים
שעשו דרכן מאירופה לישראל
לאחר המלחמה, כשעל סיפונן
ניצולי שואה. באותה תקופה שלט
בארץ המנדט הבריטי אשר הגביל
את עליית היהודים ותושבי היישוב
היהודי בארץ ישראל התגייסו
לטובת העלאתם הלא חוקית
באישון ליל, לחופי הארץ.
אקסודוס יצאה מחופי דרום
צרפת, ביולי 7491, כשעל
סיפונה 515,4 ניצולי
שואה. בלב ים, מול
חופי טריפולי, העלתה
האוניה שני נוסעים
צעירים, אח ואחות
בני 11, ו-9, בנימין
ואינס ממוס. “בכינו”,
היא נזכרת. “לא אמרו לנו
שאנחנו עוזבים את הבית,
את טריפולי ואת כל מה שהכרנו
וידענו בחיינו. עד אותו הרגע,
למרות כל הפרעות והקשיים,
היינו מוגנים בביתנו, עם ההורים
והמשפחה והקהילה היהודית שלנו.
פתאום עלינו לאוניה הגדולה הזו,
אף אחד בה אינו דובר את שפתינו
ורק היעד הרחוק ידוע לנו -
פלשתינה”.
כיממה לפני שהייתה אקסודוס
אמורה להגיע לחופי הארץ, תקפו
אותה משחתות בריטיות. הבריטים
הצליחו להעלות לאוניה 05 חיילים
אולם נתקלו בהתנגדות המעפילים
ועל הסיפון התפתח קרב, בעקבותיו נהרגו שלושה
מעפילים אשר שרדו את אימי השואה והגיעו כמעט
עד לחופי הארץ המובטחת. נוסעי האוניה הרימו דגל
לבן וזו נגררה לנמל חיפה, שם הורדו המעפילים
בכוח לשלוש אוניות הגירוש שהמתינו להם. בניגוד
לנוהג לשלוח את העולים הבלתי חוקיים לקפריסין,
החליטו הבריטים הפעם לשלוח את העולים בחזרה
לנמל המוצא שלהם. עשרה ימים לאחר שנתפסו
בארץ, הגיעו אוניות הגירוש לצרפת אולם המעפילים
סירבו לרדת בנמל ובמשך שלושה שבועות
התבצרו על הסיפון. ממשלת צרפת סירבה לקבל
את המעפילים המבוצרים והתהודה התקשורתית
)
צילום: אפרת רוזנצוייג
במטבח של רחל, "רק אני מבשלת"
37
גליון 572
אבן שהם