48 / 88
“צחי לא ‘זרם’ עם הקונספט של
לידה טבעית וחשש מהאחריות
שהיא מטילה על כתפינו כזוג
צעיר וכהורים וממה שעלול
לקרות. הרבה “ומה אם—?”
עברו לו בראש והיה לו קושי
להתחבר למקום הזה, שאני
נמצאתי בו כבר תקופה”.
אפשר בהחלט להבין
את צחי, את לא חושבת
שיכול להיות משהו חסר
אחריות בלידה ביתית - לא
מפוקחת, רחוק מסביבת
בית החולים במקרה של
מצוקה?
“הסטטיסטיקה היא שבהריון
בריא, אין אחוזי הצלחה פחותים ללידות בית מאשר
לידות בית חולים, זו עובדה. וודאי שיש מצבים
שבהם מראש עדיף ללכת לבית חולים ובמקרים
כאלו, מיילדת הבית לא תיקח את הלידה ובעצמה
תפנה את היולדת לבית החולים”.
אחרי שבועות של חילוקי דעות עזים, הגיעו בני הזוג
להסכמה שהם ייפגשו עם המיילדת הביתית וישמעו
ממנה על התהליך. לאחר הפגישה, אמר צחי לאורית
שהוא נותן לה את המנדט להחליט בנושא הזה
ואורית הלכה עם הבטן שלה וקבעה עם המיילדת
הביתית.
איך נערכים ללידה ביתית, בשונה מלידה
רגילה?
“לקראת לידה ביתית קיבלתי רשימת ציוד אותה
רכשתי וכן בריכה מתנפחת. לא הייתי צריכה לארגן
לעצמי מזוודה לבית החולים, אבל בחרנו בכובד ראש
את הסלון-מטבח כחדר הלידה, כשהשיקול שהנחה
אותנו הוא שבחלל הזה יש המרחב הדרוש ללידה”.
ואחרי כל ההכנות, כשהגיע הרגע....הצלחת
להיות רגועה?
“בשעות אחר הצהרים התחלתי להרגיש את
הצירים וההורים שלי באו לקחת את רוני אליהם
ואנחנו נשארנו בבית וקראנו למיילדת. החוויה היתה
מדהימה. את רוב הצירים העברתי בתנוחות נוחות,
הרבה תשומת לב מהמיילדת וצחי שעבד קשה
בלוגיסטיקה של הלידה. הלידה כולה ארכה שלוש
וחצי שעות. בצירי הלחץ צעקתי אבל למזלי אף שכן
לא הופיע בדלת. בסופו של דבר ילדתי על כיסא
לידה שהביאה המיילדת - שתי דחיפות והוא היה
בחוץ”.
ואיך היתה ההתאוששות, הרגע שאחרי?
“אחרי הלידה שכבתי על הספה שלי, בבית שלי,
הנקתי את אורי קצת ואז העברתי אותו לצחי ואני
עליתי להתקלח בחדר שינה שלנו. כשחזרתי, הסלון
היה כבר מסודר ואנחנו ישבנו לנו בכייף עם התינוק.
לא הלכנו לבית החולים איתו בכלל. המיילדת
ורופאת ילדים הגיעו בימים שאחרי הלידה לבדוק
אותו וזהו זה.
בלידה טבעית ההתאוששות היא מהירה יותר ויש
באווירה של הבית גורם מאוד מרגיע ונינוח לעומת
ההמולה וסדר היום של בית החולים, שכיולדת את
מחוייבת לו. בסביבה הביתית את קשובה רק לגוף
שלך וכשאת מקשיבה לגוף - את שומעת אותו.
הכוחות שלך לא מבוזבזים במקומות הלא נכונים”.
עבורך, ביחס ללידה הראשונה, נשמע שמדובר
בחוויה מתקנת.
“ממש כך. זו היתה חוויה מתקנת לקבל את היחס
הממוקד של מיילדת אחת רק אלי, במקום מיילדת
על כמה לידות במקביל כפי שקורה בבית החולים.
וזה היה כל כך ברור ובולט, שבלידה הבאה לא
עלתה בכלל השאלה - גם לא אצל צחי. הלכנו על
לידה ביתית נוספת בביטחון רב”.
את יכולה להבין מדוע נשים מעדיפות ללדת
בבית החולים?
“הדבר הכי נוח בבית החולים הוא שלוקחים ממך
את האחריות. ברגעים הקשים הללו של חוסר
האונים, יש מישהו שיודע מה לעשות, מישהו
שמקבל החלטות במקומך וזה מוריד הרבה לחץ.
אני לא רציתי את זה. לא רציתי שיגידו לי מה
לעשות, שיחליטו לי מתי לקחת את התינוק. חיפשתי
את האחריות הזו”.
הלידה הבאה, היתה של דני - אותה מיילדת,
אותו סלון-מטבח, רק בריכה חדשה. הפעם אורית
השתכללה והזמינה את אחותה שתהיה נוכחת
ותסייע בכל הלוגיסטיקה, הכל כדי
שצחי יהיה פנוי יותר להיות לגמרי
איתה. הלידה התקדמה במהירות
וכשהמיילדת הגיעה, אורית כבר
היתה בבריכה.
“הפעם הלידה התקדמה במהירות
ובאחת לפנות בוקר, כבר הייתי
אחרי מקלחת ואחרי שישבנו לנו
בכייף עם התינוקת. ארגנו קצת
את הבית והלכנו לישון. תענוג”.
זה באמת נשמע כמו חלום של
לידה, אבל הלידה הרביעית של
אורית, כבר התרחשה בבית
החולים.
“ההריון הרביעי שלי היה עם
תאומים וזה הריון שמוגדר כהריון
בסיכון וכמובן שהיכן שיש סיכון שיודעים עליו
מראש, אין ספק שלא לוקחים אותו ועשיתי את דרכי
לבית החולים כמו ילדה טובה”.
מה בחרת לעשות הפעם כדי שהחוויה תהיה
שונה מאותה לידה ראשונה?
“הפעם לקחתי איתי את המיילדת שלי ללידה ובטח
זה היה חלק מהעובדה שהחוויה היתה טובה יותר.
גם הפעם ילדתי כמובן בלי אפידורל והלידה היתה
ארוכה יותר וכאובה יותר, אבל שלא נשכח- לידת
תאומים, קושי כפול. באתי מוכנה יותר, עם ביטחון
והיכרות שלי עם עצמי ועם הגוף שלי בנסיבות של
לידה. הכנסתי את עצמי ל’זון’ משלי, יצרתי לעצמי
את האווירה שלי, שרתי לעצמי וניתקתי את עצמי
מהסביבה שאני נמצאת בה. בסוף ילדתי בתנוחת
כריעה בנוכחות המיילדת שלי בלבד, כי המיילדת
של בית החולים בדיוק יצאה מהחדר, כך שזה היה
לא שונה ממה שרציתי לכתחילה.
אחרי שאריאל יצאה, הרופא אמר לי, ‘תעשי מה
שאת יודעת לעשות’ וזה בדיוק מה שעשיתי. עוד
לחיצה אחת וטל יצאה”.
שנה וחצי אחרי לידת התאומות המתוקות, אורית
כבר חזרה לעבודתה כפסיכולוגית שיקומית.
בעבודתה, עם אנשים שעברו טראומה/אירוע פיזי או
נפשי משמעותי היא מסייעת להם להשתקם ולהחזיר
את ה’איכות’ ל’חיים’. בעבודתה, היא פוגשת אנשים
עם הפרעות אכילה, קשיים רגשיים, ילדים ובני נוער
ואוכלוסיית מבוגרים, כולל בגיל השלישי.
איך החוויות האישיות שלך בתחום הלידה
השפיעו על התקשורת שלך עם המטופלים?
“אין ספק שהעובדה שלא וויתרתי לעצמי, שלקחתי
את האחריות, גם אם זה אומר לעשות מעשה לא
קונבנציונלי - חיזק אותי מאוד בעיני עצמי ומשליך
גם על הקשר שלי עם המטופלים ועל ה’זכות’
שלי לדרוש מהם לקחת את החיים בידיים ולדרוש
מעצמם איכות חיים טובה יותר וראויה יותר, כפי
שמגיע להם”.
לידה כולה
ה
ארכה שלוש וחצי שעות.
בצירי הלחץ צעקתי
אבל למזלי אף שכן
לא הופיע בדלת.
בסופו של דבר ילדתי
על כיסא לידה
שהביאה המיילדת -
שתי דחיפות
והוא היה בחוץ
48
גליון 962
אבן שהם