43 / 88
מ א ת : ג א י ל י ש י ף
ענבל קארו
ילדה את יואב בחדר האמבטיה בבית
ענבל, בת 73, נשואה לרועי ואם לארבעה ילדים, גרה
בשוהם כבר 9 שנים ועובדת במשרד הביטחון בתחום
עיבוד המידע. עם ארבעה ילדים וקריירה שכללה
גם עבודה במרכז לקידום מעמד האישה בבר אילן,
היא שומרת על פאסון רגוע ושליו ולוקחת את החיים
בסבבה, כנראה שזו הדרך היחידה לעשות הכל
ולהישאר גם שפויה וגם מחויכת.
מזל יש לה שהיא הטיפוס הרגוע, כי מה שקרה
לה לפני חצי שנה, היה גורם לרוב הנשים להיכנס
להיסטריה. בלילה שבין שישי לשבת התעוררה
ענבל, אז בהריון בן למעלה מארבעים שבועות
והרגישה צירים. היא חיכתה מעט, עד שהצירים
הפכו תכופים יותר ואז העירה את רועי ויחד התחילו
להתארגן לקראת הנסיעה לבית החולים.
“מכיוון שזה ההיריון הרביעי שלי וכל ההריונות
הקודמים היו ארוכים ועברו במידה זו או אחרת את
השבוע ה-04, לא הייתי לחוצה”, מספרת ענבל,
“בכל מקרה, כאשר את מגיעה לבית החולים עם
צירים, את מסתובבת והולכת וחוזרת ושוכבת במיטה
עד שהצירים תכופים יותר ואת מוכנה ללידה, לכן
הכוונה שלי היתה לחסוך את השהייה המיותרת
והמייגעת בבית החולים להגיע במצב קצת יותר
מתקדם ולקראת הלידה. מאחר ואני יודעת שאני
לא מעוניינת לקבל אפידורל, לא היה טעם להגיע
מוקדם”. רק שכוונות לחוד ומציאות לחוד.
"למרות התקווה שהלידה תתקדם לאט, הרגשתי
שהצירים מתחילים להיות תכופים וידעתי שאסע
לבית החולים, אז כפי שסיכמנו מראש, התקשרתי
לאמא שלי והיא יצאה אלינו מירושלים”. בינתיים,
ענבל ורועי ארגנו את התיק ושמו אוכל על הפלטה.
רגע לפני שבדקה את המים במיחם, הרגישה את
המים יורדים ולא, לא המים של התה אלא המים
של התינוק. “ברגע שהמים ירדו, הלידה נכנסה
להילוך מאוד גבוה, הצירים נהיו אינטנסיביים
והבנתי שדברים מתקדמים במהירות”. רועי עוד היה
אופטימי, “בואי, נכנס לרכב ונסע לבית החולים”, הוא
אמר לה. אבל ענבל כבר נכנסה לחדר האמבטיה
ופרסה מגבת גדולה על הרצפה ואמרה לרועי
שמוטב שיתקשר למד”א, כי לבית החולים - לא
יספיקו להגיע.
לחץ? פחד? פאניקה?
“שום דבר מאלה. הייתי רגועה ונינוחה, הבנתי בדיוק
מה קורה. בשלב הזה לא היתה שום ברירה, הרגשתי
את הלידה מתקדמת והגבתי להתרחשות”.
ענבל כרעה על שש וכמה לחיצות אחרי זה, יצא
התינוק. בריון קטן במשקל 4 ק”ג.
ככה, פשוט?
“ממש כך. רועי שאל אותי, ‘מה לעשות?’ ואני
אמרתי לו רק לקחת מגבת ולחכות לקבל את
התינוק. כשהתינוק יצא, רועי תפס אותו והביא לי
אותו. כשמד”א הגיעו לבית שלנו, נרגשים לקראת
לידת הבית שתהיה להם במשמרת, הם נאלצו לחזור
לאמבולנס ובמקום ערכת היילוד, להביא את ערכת
אחרי הלידה. את חבל הטבור הם כבר חתכו וטוב
שכך, כי חבל טבור שלא נחתך בסטריליות, גורר
אחר כך טיפול אנטיביוטי לתינוק”.
לא פחדת מהלידה הספונטנית והלא מאורגנת
הזו? בכל זאת, בלי
רופאים או אחיות,
על רצפת השירותים
בבית...?
“בבדיקות המוקדמות
שהיו לי, אמרו לי
שיתכן והתינוק גדול,
אז כן היה לי חשש
ועברה לי בראש
המחשבה, מה יקרה
אם הכתפיים שלו
יתקעו? אבל הייתי
חייבת לנקות את
עצמי ממחשבות
כאלו, כי הכל
קרה כל כך מהר
וידעתי שאני חייבת
להיות מחוברת
לסיטואציה ולנהל
אותה באופן נכון
ושקול. אמרתי
לעצמי שאם תהיה
בעיה, מד”א יוכלו
לעזור לנו דרך
הטלפון והתרכזתי בלידה עצמה”.
יש לך שלוש בנות, בגילאי 4, 5.6 ו-9, איך הן
התמודדו עם המתרחש בבית באמצע הלילה?
“מצויין. הן ישנו לאורך כל הזמן וקמו בבוקר, אחרי
שכבר נסענו לבית החולים וסבתא שלהן היתה בבית
ובישרה להן שנולד להן אח”.
איך הצלחת לשמור על השקט
כשאת יולדת?!
“הלידה היתה שקטה מאוד ורגועה, הייתי בריכוז
עמוק ובמודעות גבוהה למה שקורה בגוף שלי.
ממש הרגשתי איך התינוק מסתובב כדי לצאת,
הייתי מחוברת לעצמי והרגשתי שאני יודעת לבד
איך ללחוץ ומתי להוציא אותו. בת דודתי היא דולה
(תומכת לידה) והיא אמרה לי שהלידות המהירות
הן הנכונות והטובות ביותר. גם עבורי וגם עבור
רועי, הלידה היתה חוויה נהדרת. בכל פעם שאני
נזכרת בלידה אני שמחה וגם מבינה את אותן נשים
שלא רוצות ללדת בכלל בבית החולים. גם בלידות
הקודמות שלי, העדפתי ללדת כמה שיותר טבעי
ובלי אפידורל ובסביבה שקטה וריקה ממכשירים,
רופאים ואחיות, במידת האפשר”.
לידה היא אירוע מאוד כאוב מבחינה פיזית.
בהקשר של האפידורל, למה לסבול כשאפשר
לעבור את הלידה בפחות כאב?
“לידה היא עסק כואב, אין ספק. אבל יש הרבה
דברים שניתן לעשות כדי להקל על הכאבים הללו,
כמו אפידורל, תנוחות שונות, עיסויים, מוזיקה, כל מה
שעוזר לאישה.
עוד בפעם
הראשונה
שילדתי רציתי
לחוות לידה טבעית, אבל הלידה היתה מורכבת
ומצאתי את עצמי מחוברת למוניטור, חמצן ומה
לא. היתה לידת מלקחיים וקיבלתי בה גם זריקת
אפידורל. הרגשתי יותר כמו חולה מאשר יולדת
והחוויה הזו חיזקה את התחושה שלי שזה לא
בשבילי”.
אם כך, אז למה לא ללכת עד הסוף עם לידה
ביתית מלכתחילה?
“אני לא פוסלת את הכיוון הזה עבור מי שזה
מתאים לה. בבית החולים לוקחים הרבה ריזיקות
כאשר במטרה להמנע מבעיות מתערבים בלידה וזה
לכשעצמו לעיתים גם יוצר בעיות. הכרתי ואני מכירה
נשים שילדו בלידת בית וזה נראה לי מבורך. לעצמי
העדפתי את הלידה בבית החולים, בעיקר כדי שלא
יפריעו לי. רציתי ללדת בסביבה נקייה ללא רעשים
מסביב, בשקט שלי. לא זקוקה למוזיקה או נרות או
קטורת או כל בני הבית סביבי”.
ועכשיו, אחרי שחווית לידה ביתית, אם
תהיה לך לידה נוספת, מה המקום האידאלי
מבחינתך ללדת?
מככב ולא רק בזכות הלידה המיוחדת
43
גליון 962
אבן שהם