38 / 72
וזאת האמת. כי פרופ’ עודד שוסיוב, בן 75, מדען,
יזם וממציא, דור שמיני בארץ, בן לחקלאים וחקלאי
בעצמו, חושב בספירות אחרות וממציא ממוחו
הקודח המצאות, מהסוג שיכולות לשנות את החיים
שלנו, בין אם אנחנו מודעים לכך או לא.
את שוסיוב, שעל שמו רשומים כבר 54 פטנטים,
תוכלו לראות בשנים האחרונות בטלוויזיה מדי פעם,
מקבל את פרס ראש הממשלה ליזמות וחדשנות או
מוכר חברת סטארט אפ ב-001 מיליון דולר. בשוהם
תוכלו לראות אותו, עם זוגתו יעל, מסתובב כאחד
האדם. אבל שתדעו לכם, מדובר באחד המדענים
הנחשבים והמעניינים בישראל, שמוביל, מהמעבדה
שלו בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית
ברחובות, 9 חברות סטארט אפ, כל אחת מהן
שונה ומעניינת, החל
משיקום יערות גשם
בברזיל וכלה ב...קקי.
הסברים בהמשך.
עין ביונית
השילוב של הפתיחות
והכנות
והמשהו
המאוד
ישראלי ונגיש, לעומת הדימוי שיכול היה להיות
ל’פרופסור המפורסם מהאוניברסיטה’, יוצרים
סוג של בלבול בהתחלה, אבל מתגלים כתכונה
מאוד נגישה. שוסיוב, מדבר באותו קור רוח וטון
נעים, גם על ההצלחות הגדולות, הנאמדות כבר
במיליונים רבים, בדיוק כמו על מחקרים מוצלחים
פחות, שהתגלו כעקרים או לא ישימים, או מחקרים
שנמצאים עדיין בתחילתו של תהליך פיתוח.
תן דוגמא למחקר כזה, שיש לו פוטנציאל יישומי
אבל עדיין לא ברור מתי ואם הוא יתממש?
“יש לנו פרויקט במעבדה בו אנו מפתחים רשתית
מלאכותית. אם זה יתממש, זו תהיה פריצת דרך
משמעותית שתאפשר להחזיר ראייה לעיוורים
ולאפשר להם ראייה ברזולוציה גבוהה יותר מאנשים
רואים! נוכל להכניס אלמנטים של אינפרא-אדום
והרחבת הספקטרום. זו דוגמא למחקר שאפתני
וארוך טווח, שמי יודע מי היה נותן לי לעשות כמותו
בשוק הפרטי.”
לא צריך לדאוג לי
איך אתה מחליט במה יעסוק המחקר הבא
ואיך אתה מגייס את המשאבים לעבודה
עליו?
“יש לי מעבדה בפקולטה ובה קבוצה
של כ-03 חוקרים וכשאני רוצה
לחקור משהו, יש לי מספיק
תקציבים בתוך האוניברסיטה,
כדי להתחיל תהליך ולהחליט
אם אני ממשיך אותו.
כשהרעיון הופך למשהו
שאני מאמין שהוא בר מימוש
ופוטנציאל, אני יכול לפנות לקרנות
של השוק האירופאי למימון המחקר, למדען
הראשי של התמ”ת ועוד. יש כיום מספיק
מקורות תקציביים למחקרים, אם רואים בהם
אופק ליישום בעל ערך כלכלי”.
הקמת חברות סטארט אפ ומכרת חלק
מהן. למה לך להמשיך לעבוד במסגרת
האוניברסיטה? למה שלא תצא לשוק הפרטי,
תפתח לך מעבדה שם, תחייה כמו מלך?
“העבודה באוניברסיטה נכונה לי מכמה סיבות.
ראשית, העבודה עם אנשים צעירים היא מדהימה.
צעירים חושבים מחוץ לקופסא, בעיקר משום שאינם
מכירים את הקופסא עדיין ויש בזה משהו מרגש
ומרענן וזה יוצא מן הכלל. גם לאוניברסיטה יש כח
כלכלי ומקורות מימון למחקרים ואני לא מרגיש שיש
משהו שצריך לטובת המחקר שלא נקבל.
לחוקר באוניברסיטה יש גם רווח כלכלי במידה
והמחקר מניב, כך שלא צריך לדאוג לי. בסופו של
דבר, המחיר של העבודה במסגרת האוניברסיטה
הוא ההתחלקות ברווחים, מצד שני, גם אם הייתי
פונה לכיוון של השוק הפרטי, היו לי משקיעים והרווח
היה מתחלק. בסטארט אפ המבט תמיד כלכלי,
הכל מונחה מטרות בינוניות וקצרות טווח, לעומת
האוניברסיטה, שמאפשרת לחוקר חופש אקדמי
מוחלט. יש מחקרים שאנחנו מתחילים ומי יודע אם
ומתי יתממשו, זו הליבה של המחקר האקדמי ולזה
מבחינתי - אין מחיר. כל תשע החברות שהקמתי,
הוקמו במסגרת האוניברסיטה, במבנה זה או אחר.
הגעתי למצב שאני למעשה תפקד כסטארט-אפ
והאוניברסיטה היא המשקיע שלי”.
מאמרים מפה ועד מחרתיים
המפלצת ירוקת העין, לא פוסחת על אף אחד, גם לא
על טובי המדענים, העסוקים יום וליל במחקר סיזיפי.
לבטח לא קל להיות התרנגולת שמטילה ביצי זהב,
אנחנו מנסות לגרור אותו לקצת צהוב.
בטח יש שאומרים לך, אתה לא חוקר אמיתי,
אתה פופוליסטי, נכון?
"יש בזה מן האמת, הוא עונה. אבל, זה לא רק עניין
תחרותי, זה עניין קונספטואלי.
אני באופן אישי, מאוד אוהב מדע ולכן העיסוק שלי
בו הוא קודם כל מבחינת העניין וההנאה. במהלך
השנים, העיסוק במדע יישומי, הפך מעיסוק לא ראוי,
ללגיטימי יותר. מי שגרם לשינוי בזה היה פרופ’ קציר,
שאמר, ‘יש מדע טוב ויש מדע רע וזה הכל’. אני מאוד
מאמין בזה ולא מתעסק בדימוי של המדע היישומי.
הסיפוק שיש לחלק מאנשי המדע הוא מההגעה
לפרסום מדעי שהוא המדד לפיו מתקדמים
באקדמיה. גם אני כמובן נהנה מזה, אבל אותי
מעניין היישום של הדברים בפועל. אני טוען שהרבה
פעמים המדענים שוכחים למה הגיעו לאוניברסיטה
וממשיכים לייצר מאמרים מפה ועד מחרתיים.
התוצאה היא, שיש הרבה חוקרים שמומחים במשהו
צר נורא שלא מעניין אף אחד חוץ מהם והשאלה
היא, מה התרומה של אותו עניין צר לחיים שלנו
והצידוק שלהם לקבל את תנאי האוניברסיטה
הנוחים. הרי בסופו של דבר, המטרה של האקדמיה
היא לפתח טכנולוגיות וידע לשיפור החיים שלנו”.
אז מהם לדעתך האתגרים הגדולים של החיים
לפתוח
עודד אמר
ראיון עם פרופ’ עודד שוסיוב
מאת גאילי שיף
פרופ’ עודד שוסיוב מגיע באיחור של עשר דקות לפגישה שקבענו. בבית,
איתנו, מחכה זוגתו יעל פינצ’וק ולא נעים לה. ‘לא נורא’, אנחנו אומרות לה,
‘כמה דקות’. ‘אוי, נורא מביך, למה הוא מאחר?’ היא עונה. בסוף הוא מגיע
ומשהו בדיבור שלו, בנחמדות ובנינוחות, גורם לנו מיד לסלוח לו על האיחור
הקל. עוד כמה מחשבות על מה שהוא עושה והדברים שמעסיקים אותו
ואנחנו כבר נוזפות בעצמנו, ‘נו אפשר לחשוב מי אנחנו, מלכת אנגליה?
הבנאדם ממציא לנו מעלית לירח מקורי עכביש, אז הוא אחר כמה דקות,
מה קרה?’
38
גליון 352
אבן שהם