52 / 124
ר א י ו ן
ס פ ו נ ט נ י
ע ם
אסתר
פ ו סטר
מאת: גאילי שיף
אסתר המלכה
היא אשת הברזל של שוהם, המנהלת
הנצחית של אחד התיכונים החזקים
במדינה, האישה שעומדת בראש מוסד
החינוך הגדול ביישוב ומנווטת אותו
בבטחה ובהצלחה כבר 81 שנים. עדיין,
היא לא מרגישה את השחיקה. עדיין,
היא מאמינה שערכים מקבלים קודם
כל בבית ועדיין, היא מתרגשת ביום
הראשון ללימודים, כל פעם מחדש.
הנערה אסתר פוסטר גדלה בבית צנוע ושוחר תרבות
בגבעתיים, ילדותה זכורה לה בגעגוע, משוך בדוק של
נוסטלגיה לימים שכבר אינם. הנערה שבגרה והפכה
למחנכת, אינה נאחזת בעבר ואינה מבכה את דור
העכשיו. אלו גם אלו טובים ויפים בעיניה, ופניה נשואות
קדימה, לעבר עוד מחזור בוגרים שמתהווה בבית הספר
ואשר לא נופל במאום מתפארת העבר.
הגב’ אסתר פוסטר נשואה לחיים, רואה חשבון, אם
לשלושה וסבתא לנכד, תושבת שוהם כבר 31 שנים.
את תיכון שוהם הקימה לפני 81 שנה. שלוש כיתות י’
בשלושה קרוואנים שהוצבו היכן שהיום נמצא הבית
הסגול. 18 תלמידים ומאז, אלפים. במשרדה בתיכון
שוהם, ערב ראש השנה תשע”ו ורגע לפני פתיחת
שנת הלימודים, פוסטר מתרגשת. השנים לא הקהו את
התחושה, 93 שנות הוראה ועדיין לא נמאס לה.
מה גרם לך לרצות להיות מורה?
“לאחר שסיימתי את לימודי התואר הראשון בתולדות
האמנות ובפילוסופיה, המשכתי לתואר בהיסטוריה של
עם ישראל ועשיתי גם תעודת הוראה. התחלתי ללמד
מתוך רצון ועניין ועם הזמן התפתחה גם תשוקה ואהבה
גדולה לתחום החינוך. אני מגדירה עצמי כמחנכת ולא
כמורה, זו התפיסה שלי. העניין הוא להקנות ידע לצד
החינוך ולהעמיד דורות של אנשים צעירים, שיש להם
כושר התמצאות בעולם ויכולת לימוד עצמי, כי זה מה
שדרוש היום. לפני 81 שנה עברתי לתחום הניהול, אבל
לאורך כל השנים אני מקפידה להיכנס לכיתות ולא
לאבד את הקשר הישיר עם התלמידים בתוך הכיתה”.
במה שונה אתגר החינוך של היום מהחינוך של פעם?
“אם לפני חמישים שנה, מורה הכין את התלמידים
לקראת הבאות, כשהוא יודע לצייר את הדרך ולתאר
את האתגרים שיעמדו בפניהם, הרי שהיום ישנם הרבה
יותר נעלמים מבחינת הצפי לעתיד. העולם משתנה
במהירות רבה, אירועים משמעותיים יכולים לשנות מהות
והטכנולוגיה משפיעה על כל תפיסת שוק העבודה,
מקצועות נדרשים והתמודדויות בחיים האישיים. היום
אנחנו מכינים את התלמידים לעתיד לא ידוע וזה מחייב
אותנו לתת כלים לרכישת כישורי חיים ויכולות למידה
מסוג אחר”.
כאשר מדברים על חינוך, מה לדעתך משמעותי
ומשפיע יותר – הבית או בית הספר?
“קודם כל הבית, אין לי ספק. בית הספר משלים, מוסיף
ומנחה, אבל הגרעין ניטע בבית. זה בא לידי ביטוי בעיקר
בהקשרים ערכיים של כבוד, נימוס, סדרי עדיפויות. אלו
הם דברים שלומדים בבית. המקרים שאנחנו מחשיבים
כהצלחה, הם אלו שבהם אנחנו מצליחים ליצור את
הסינרגיה בין הבית ובית הספר”.
במהלך קרוב לארבעים שנות הוראה, האם את יכולה
להצביע על סיטואציה שבה התמודדת באופן שונה
בעבר לעומת השנים האחרונות?
“אני חושבת שנקודת המפנה והשיעור הגדול שלי היו
בשנים האחרונות, כאשר עברתי, יחד עם צוות המורים,
תהליך של אימון אישי. התחלתי אני והרחבנו את זה
לצוותי הניהול ולמורים. עבדנו על שיפור הדיאלוג,
כשהמטרה היא לייצר מרחב פתוח ובטוח, גם בדינמיקה
בתוך צוות ההוראה וגם מול התלמידים. התהליך הזה
עשה לנו המון, אני מרגישה שהרבה דברים נפתחו
והפכו להיות נגישים יותר וקלים יותר מול התלמידים,
מול ההורים ובאווירה הבית ספרית שלנו, זהו כלי מצוין
שהוענק לנו ע”י משרד החינוך ומועצה מקומית שהם”.
גם את היית פעם תלמידה. מהו הזיכרון הכי
עוצמתי שלך מבית הספר?
“בלאק אאוט בבגרות במתמטיקה. נגשתי לבחינת
הבגרות במסלול ריאלי (אז עוד לא היו יחידות), הייתי
תלמידה קשובה ושקדנית, למדתי והתכוננתי הרבה
למבחן ופתאום – חושך! לא הצלחתי לפתור כלום,
שיתוק מוחלט. המורה עבר לידי ושאל אותי מה שלומי,
אמרתי לו שאני לא מצליחה לפתור שום שאלה! הוא
הצביע על השאלה הקלה ביותר ועודד אותי להתחיל
ממנה. פתרתי אותה ומשם התקדמתי. הצלחתי לסיים
את הבחינה וכשיצאתי מהחדר, התעלפתי. מה שנשאר
מהחוויה הזו, הוא ציון בינוני במתמטיקה”.
מה מפחיד אותך?
“כמו כולם, גם אני מפחדת לדבר על מה שמפחיד אותי,
מרוב פחד. בעיקר אני חרדה מאוד לתלמידים ומבועתת
מהמחשבה שיקרה להם משהו. לפני שאנחנו מוציאים
תלמידים לטיול, אנחנו נערכים בקפדנות יתרה ואני לא
שקטה. אבל מרגע שיוצאים לטיול, אחרי שעשינו את כל
ההכנות, אני רגועה”.
אם היתה לך מכונת זמן, לאן היית נוסעת איתה לביקור?
“הייתי חוזרת לתקופת הקמת המדינה. יצירת יש מאין,
הגשמת החזון האולטימטיבי, מרגש כל פעם מחדש.
הייתי שמחה לפגוש את בן גוריון, שהוא בעיניי מנהיג
נערץ ומעורר השראה”.
מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגבייך?
“הגדולה של הוריי היתה בכך שהם האמינו בי תמיד. הם
היו אנשים מאוד צנועים ולא מוחצנים, לא היו שם מחוות
גדולות או אמירות “מעצימות”. לא זוכרת שאמרו לי אי
פעם שאני “הכי טובה”, אבל עדיין, הם הצליחו לטעת בי
את האמונה העמוקה שאני הכי טובה בעולם. הם גרמו לי
להרגיש שאני, בעצם הקיום שלי, עושה אותם מאושרים.
לא פעם אני מרגישה שהייתי ביקורתית כלפי הילדים
שלי, והייתי רוצה לדמות להם יותר”.
מה החלום שלך שעדיין לא הגשמת?
“הייתי מאוד רוצה לדעת לנגן על פסנתר. זה תמיד היה
חלום עבורי וכשהבן הבכור שלי היה בן 6 והתחיל לנגן
על פסנתר, התחלתי גם אני. זה היה מאוד קשה עבורי
וכשראיתי את ההתקדמות שלו לעומת שלי הבנתי, שזה
כנראה מאוחר מדי עבורי. אז הנה חלום שעדיין לא
הגשמתי וכבר לא אגשים”.
מהם התחביבים שלך?
“האהבה למוזיקה היא ההנאה הגדולה שלי. אני מאזינה
למוזיקה קלאסית, מנויה על הפילהרמונית והאופרה
הישראלית. אני אוהבת מאוד גם מוזיקה ישראלית ואת
שלמה ארצי אני פוגשת פעמיים בשנה, בקיסריה או בזאפה”.
מה הדבר הכי פוגע שפרסמו עלייך אי פעם?
“בכל פעם שפורסם משהו שקרי או לא נכון, נפגעתי.
פעם נכתב עליי שטרקתי דלת בפני הורה במהלך וויכוח.
זה היה פשוט לא נכון ואני כל כך נפגעתי ונעלבתי עד
עמקי נשמתי. מה עשיתי? מה אפשר היה לעשות?
לקחתי ללב, אבל המשכתי הלאה”.
איזה מורה השפיע/ה עליך במיוחד?
“זכורים לי ארבעה מורים מימיי כתלמידה בתיכון. שני
מורים למתמטיקה, מורה לספרות ומורה לתנ”ך. מה
שנחקק ונשאר חזק זו התחושה של המטען הלימודי
שהם העבירו לי, הדוגמא האישית ודרך הארץ שלהם.
אני עצמי הייתי תלמידה טובה מאוד עד סוף החטיבה.
בתיכון לא הצטיינתי, הייתי די בסדר”.
מה העצה הכי טובה שקיבלת בחיים?
“את העצה הכי טובה שקיבלתי, נתנו לי הורי. אני זוכרת
את הפעם הראשונה שבה נפגעתי ממישהו בעבודה
ורציתי להתפטר. הורי הציעו לי לנשום עמוק ולתת
לדברים לעבור. לפעמים, זה נכון, דברים לא נעימים
קורים וצריך פשוט לתת להם לעבור. זה שיעור בחיים,
שכמובן שנעזרתי בו עוד פעמים רבות בהמשך הדרך”.
מה היית עושה, אם לא היית מחנכת?
“קשה לי לדמיין אפילו. כשהייתי בתיכון, חשבתי שאהיה
אדריכלית. אני מאמינה שבכל מקרה הייתי עובדת
במשהו שיש בו קשר אנושי, לא הייתי מוותרת על זה”.
לימודים ריאליים או הומניים, לאן תיכון שוהם מוביל?
“בית הספר מציע מגוון של אפיקי לימוד, ריאליים
והומניים. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהעולם הולך
לכיוון הטכנולוגי. אני ממליצה לכל תלמיד להשתדל
לקחת מקצוע מדעי מורחב אחד לפחות. את הלימודים
הריאליים צריך לשלב עם ההומניות, כי זו הנשמה”.
ש א ל ו ן ס פ ו נ ט נ י
52
גליון 182
אבן שהם