26 / 64
hadarmg@netvision.net.il
לתגובות:
0
מאת מוקי הדר
עצמאות היא היכולת לתת
כמה ימים לפני הפסח פגשתי את דויד, צלם מוכשר
בערוץ 1 שפרש לאחרונה לגמלאות. “איך אתה מרגיש
כפנסיונר, לא חסרה לך העבודה?”, “בכלל לא, אני
מרגיש שעכשיו אני עושה דברים חשובים יותר מאשר
לצלם מסיבות עיתונאים”, ענה דויד, “אני מתנדב
פעמיים בשבוע במחסני הילדים - המעונות הצפופים
והמוזנחים בהם מפקידים העובדים הזרים את ילדיהם
מ-6 בבוקר עד 8 בערב”. 5 פעוטות מתו
בחודש ימים באותם מעונות הממוקמים
במרתפים בדרום תל אביב. לעתים
כ-06 ילדים עם שתי מטפלות חסרות
הכשרה מקהילת העובדים. דויד לקח
על עצמו להוציא את הילדים בני 5-3
שנים מידי יום למשך כשעה למגרש
משחקים סמוך, לשמור עליהם כאשר
הם מתנדנדים בנדנדות, מתגלשים
ומשחקים בארגז החול. לעיתים הוא
גם קונה להם מכספו קרטיבים ומעניק
להם שעה אחת של אושר, הזדמנות
לנשום אויר צח, לראות אור שמש,
לחלץ עצמות ולהשתולל. כל אותם
צרכים טבעיים שנמנעים מהם במחסני
הילדים בהם הם נעולים במשך כל
שעות היממה.
“אתה זוכר שצילמנו ביחד כתבה כזו
לחדשות לפני יותר מעשר שנים, כתבה
שלא הזיזה לאף אחד?”. “כן”, עניתי.
“מאז המצב רק החמיר והיום יש מאות
רבות של ילדים כאלו”.
סיפורו של דויד על ילדי המהגרים, עלה שוב בקריאת
ההגדה בסדר המשפחתי. שאלתי את הנכדים מדוע
בכלל לדעתם הגיעו בני ישראל למצרים? הם לא
בדיוק זכרו. הסברתי להם שבני ישראל היו מהגרי
עבודה. בארץ ישראל לא היה די מזון בגלל פגעי
מזג האוויר ולכן ירדו מצרימה לשבור שבר - פשוט
כדי לאכול במצרים. לשם כך נאלצו לעבוד בעבודות
הקשות ביותר בחומר ובלבנים, עבודות שלמצרים לא
היה נאה לעסוק בהם. האריתראים והסודנים שסובלים
בארצותיהם ממצוקה כלכלית ופוליטית הגיעו לישראל
כמהגרי עבודה (דרך סיני כמו בני ישראל) וגם הם
עובדים פה בכל עבודה קשה, לאו דווקא בחומר
ובלבנים אלא בסמרטוט ובמגב או בשטיפת כלים
במסעדות. המצרים ניסו להפטר מהעובדים הזרים ולא
הצליחו, עד שפרעה הגה את הפתרון הסופי: “כל בן
הילוד היאורה תשליכוהו”.
אנחנו כמובן לא אכזריים כמו פרעה, אנחנו רק
מתעלמים מתנאי אכסון הילדים “במחסני ילדים”
שם מקצתם מתים מחוסר טיפול. “איך בכלל אפשר
להשוות?”, יתקוממו רבים. כמובן שאין לממשלת
ישראל כל כוונה זדונית ולאחרונה אפילו התעוררו
במשרדי הממשלה והאוצר מוכן להקצות כמה
מיליונים כדי לשפר את התנאים במעונות ולמנוע מקרי
מוות דומים. כאשר
זה נוגע למוות
של ילדים אנחנו
מתעוררים. אבל
לעשות
מה
ומהציווי לעזור לגר
בארצנו, כי “גרים הייתם בארץ מצרים”, מתעלמים
בכל ימות השנה. את הוריהם של אותם ילדים שולחים
למכלאות בדרום. בהגדה נאמר שבכול דור ודור אנחנו
צריכים לראות עצמנו כאילו יצאנו ממצרים. גם בדורנו
כדאי שנזכור איך יצאנו ממצרים אבל כדאי שלא
נשכח גם איך ולמה הגענו לשם.
וכשהפסח הסתיים חגגנו את המימונה. על אף מוצאי
האשכנזי אני אוהב את המימונה, את המופלטות,
הממתקים הצבעוניים וגם המוזיקה המרוקאית ערבה
לאוזני. אבל השנה למדתי משהו חדש דווקא מראש
המועצה גיל ליבנה במימונה בשוהם. הוא הסביר
את הברכה המסורתית “תרבחו ותסעדו”. לא כמו
שחשבתי עד היום - תרבחו על הספות המקושטות
ותסעדו מלוא הבטן במופלטות אלא, תרוויחו הרבה (כן
כסף) אבל גם תסעדו, כלומר תתמכו באלו שאין להם.
בקיצור, צדק סוציאלי מה שבהחלט מתכתב גם עם
המצווה לעזור לגר שבקרבך.
שבוע אחרי המימונה של המרוקאיים מתקיימת לפי
הבדיחה חסרת הטעם אך הנפוצה, המימונה של
האשכנזים שהיא יום השואה. מיליוני יהודים ניסו
להגר מאירופה לחוף מבטחים אבל השערים של רוב
ארצות המערב נטרקו בפניהם. העם היהודי מעלה על
נס את הבודדים שעזרו לחלץ יהודים והתופת כמו
ראול ולנברג הדיפלומט השבדי בהונגריה והקונסול
היפני בליטא שהתעלמו ממדיניות ממשלותיהם ופעלו
להציל אלפי יהודים ולכן אנחנו מכבדים אותם וזוכרים
אותם כ”חסידי אומות העולם”. האם ביום השואה
נמצא הפעם פינה בלב גם לפליטים שמחפשים מקלט
בישראל?
והנה אנחנו מגיעים ליום העצמאות ה-76 למדינת
ישראל, מדינה עם 7 מליון תושבים, כלכלה משגשגת
המובילה בטכנולוגיה בכל העולם וצבא החזק ביותר
במזרח התיכון. מדינה חזקה לדעתי, בהחלט יכולה
להכיל גם כמה עשרות אלפים של פליטים ומהגרי
עבודה שהגיעו אליה ונתקעו כאן ובעצם גם תורמים
לכלכלתה. הסכנה שנוצף בפליטים נוספים נעלמה
בעקבות גדר הביטחון בגבול מצרים והמלחמה של
הצבא המצרי באיסלמסטים בסיני.
מדינת ישראל שהגיעה להישגים עצומים והתגברה
על אתגרים בלתי אפשריים בשישים ושבע שנותיה,
יכולה להרשות לעצמה עכשיו לגלות גם קצת חמלה
ואנושיות. עצמאות ובטחון אמיתי הם היכולת לתת ולא
רק לקבל.
חג שמח
tabakawood.com :
אתר
|
גבי טבק 0583945-450 תושב שוהם
מ ת מ ח ה ב מ ט ב ח י ם
נ ג ר ו ת א י כ ו ת י ת
מרב רסובסקי
ארכיטקטית ומעצבת
B.Arch.
050-3935030
mfrsky@gmail.com"אדריכלות מתחילה
כאשר אתה מחבר
בזהירות שתי לבנים.
שם זה מתחיל".
הארכיטקט מיס ואן דה רוהה
26
גליון 572
אבן שהם