22 / 64
מקס סלע, תושב שוהם וחייל משוחרר בן 42, יצא לטיול
תרמילאים בדרום אמריקה לפני מספר חודשים. בערב חג
שני של פסח, קיבלו הוריו את הבשורה הקשה מכל: מקס
נהרג בנפילה מאומגה בפרו. מוות כואב, מוות מיותר, מוות
שהותיר אחריו חלל שלעולם לא יתמלא.
מקס סלע גדל בשוהם, הצעיר משלושת בניהם של חנן, פעיל
ציבור מוכר ביישוב ושושי, עובדת מחלקת הרווחה במועצה.
מוותיקי היישוב, משפחה אהובה וחברותית, ביתם פתוח
לאירוח ושלושת בניהם מהווים מקור שמחה ואושר. מקס,
הצעיר, הוא בבת עינו של חנן, קרוב להוריו, קרוב לאחיו, ילד
של בית ומשפחה, ילד של אהבה.
שחף הבכור, בן 43, נשוי ואב לילד ודותן, בן 03, מתקשים
להאמין ולהפנים שלא עוד יהיו שלישיה, לא עוד יהיו משפחה
שלמה. “המילה שמלווה אותנו בהקשר של מקס היא, ילד",
אומר שחף, "ילד של בית. כזה הוא היה, מאוד קרוב אלינו,
מאוד קשור למשפחה”.
“עבורי, מקס היה פשוט אדם טהור. לא היו בו ציניות
דותן:
וארס, שום רוע או שליליות. היה טוב לב וזה מה שאפיין אותו
יותר מכל“.
משפחת סלע, רק לפני שבוע היו משפחה רגילה מהישוב
וכעת הם משפחה שכולה, כואבת את מותו הפתאומי של
מקס שלהם. ההלם ניכר על פניהם ובקולם. שני הבנים חזקים
ומודעים היטב לנעשה, הם מבינים ומקבלים את המציאות,
אבל טרם השלימו עימה.
מקס היה בן 42, חייל משוחרר אחרי שירות קבע של שנתיים
וחצי בהנדסה קרבית.
“מקס התגייס לקורס טיס ואחרי שנה נפל מהקורס
דותן:
וביקש להגיע ליהלו”ם, סיירת הנדסה קרבית. בגלל שכבר שירת
למעלה משנה בצבא, נאמר לו שהוא לא יוכל להתקבל ליחידה.
אני עצמי בוגר הסיירת וניסיתי לעזור לו, אבל הכללים בצבא
ברורים. מקס היה מוכן לחתום על עוד שנה וחצי קבע בסדיר
ובלבד שיוכל להצטרף לסיירת. כזה הוא היה, עם מוטיבציה
ונכונות לתת מעצמו. בסופו של דבר, הוא התגייס להנדסה
קרבית ויצא לקורס קצינים ושירת שנתיים וחצי בקבע”.
“הציעו לו תפקיד לוחם בחיל האוויר, אבל הוא העדיף
שחף:
להיות לוחם בהנדסה. הצבא התאים לו והוא התאים לצבא.
מקס היה איש של מסגרות והתמיד ופרח בלימודים, בצופים
ונהנה מאוד מהשירות הצבאי”.
“מקס באמת איש של מסגרת, מאוד ממלכתי, התאימה
דותן:
לו הטקסיות של הצבא, לא היתה בו טיפה של ציניות כאשר
הצדיע לדגל או כאשר תלה דגלים ביום העצמאות, הכל היה
אמיתי, מהלב”.
מקס הלך בדרכו של אחיו דותן כאשר בחר לשרת בהנדסה
קרבית. ודותן ומקס הלכו בעקבות שחף, איש צבא קבע,
שהתווה להם את הדרך. הקירבה בין האחים היתה מוחשית
והקשר תמיד היה קרוב וחם. “מעולם לא רבנו”, אומר דותן,
“לא יכול לזכור מריבה או כעס בינינו. במקסימום היינו
מתגוששים על הרצפה כשאבא צועק עלינו ברקע ואנחנו
צוחקים. הבית שלנו תמיד היה מלא בצחוק ושמחה”.
“הבית שלנו היה תמיד בית שמח ומארח. אצלינו לא
שחף:
אוהבים להיות לבד ועד היום כאשר אנחנו לא בבית בשבת,
ההורים מזמינים אורחים או נוסעים להתארח. גם מקס לא
אהב להיות לבד. בשבילו השבת היתה יום משפחתי ואם
ההורים לא היו בבית, הוא היה מגיע אלי או אל דותן”.
“ארוחת שישי תמיד היתה ערך עליון בביתנו. אין דבר
דותן:
כזה להפסיד את הארוחה, ההרכב מלא בפקודה!”
“עוד מהילדות אני זוכר איך היינו הולכים לפעולה
שחף:
בצופים ותמיד היינו לחוצים שהפעולה תתארך ולא נספיק
להגיע לקידוש. אצלינו בבית לא היה מרד נעורים, הקשר עם
ההורים תמיד היה חזק והתקשורת היתה קלה ופתוחה”.
“מקס היה הצל של אבא, ממש כך. אבא היה הולך
דותן:
ומקס אחריו, הקשר ביניהם היה נדיר. כשסבא נפטר, מקס
התחיל ללכת לבית הכנסת וחיזק את הקשר למסורת וגם
ובעיקר עם אבא. יחד היו הולכים לתפילה, יחד נסעו לשוק
ויחד טסו לאירלנד, פעמיים אפילו ונהנו מאוד”.
“עבור מקס, טיול אידיאלי זה עם אבא והיעד המועדף
שחף:
היה אירלנד ואנגליה. גם את הטיול הזה אני מאמין שהתכוון
לסיים שם”. מקס השתחרר מהצבא בסוף דצמבר. לטיול
לדרום אמריקה יצא עם שני חברים משוהם, תומר ספורטה
ומור גנץ וחבר מהצבא, מתן בן שמעון. את הטיול תכנן
חודשים ארוכים, שנים למעשה.
“מור, שהשתחרר כבר לפני שנתיים, לא הסכים לצאת
דותן:
בלי מקס לטיול הגדול. הוא חיכה לו שנתיים וברגע שמקס
השתחרר, הם יצאו”.
שלושה חודשים קסומים של טיול היו לחברים: ברזיל,
ארגנטינה, צ’ילה ועד פרו הגיעו. התכנון היה לחזור לקראת
יוני, אבל הגורל רצה אחרת. חבר אחד חזר לפני חודש, עוד
שניים חזרו בתחילת שבוע שעבר, כשהם מלווים את חברם
הטוב מקס שהיה בארון המתים.
“מתן ומור חזרו בבוקר ההלוויה, יחד עם מקס. יש לנו
שחף:
סקרנות גדולה מאוד לדעת מה בדיוק היה שם ואיך זה קרה,
אבל אנחנו יודעים שהם בשוק ואנחנו ניתן להם את הזמן
כדי שהכל ישקע בתוכם והם יירגעו. לא ניתן לסקרנות שלנו
לפגוע בהם”.
“אנחנו מאוד מעריכים את מה שהם עשו בשבילנו,
דותן:
בשביל מקס. הם לא עזבו אותו אחרי שנפל, שמרו עליו מכל
משמר וגם תיעדו את מה שקרה, אספו את החומר והיו איתנו
בקשר קרוב כל הזמן”.
התאונה אירעה בזמן שהחברים עשו אומגות בטבע הפראי
של פרו. האומגות ארוכות מאוד ויש להן תחנות בדרך. מור
היה הראשון, אחריו מקס ושלישי היה מתן. מתן ראה דמות
נופלת לפניו, אך כמו אחרים, היה משוכנע שמדובר באחד
מאנשי הצוות המקומיים. עדיין, מתן מיהר לסייע בחילוץ.
הוא ירד במהירות, יחד עם מור ועוד כמה ישראלים והם עזרו
בהעברת האלונקה אל מעבר הנהר, לצד שבו התרחשה
הנפילה. רק כאשר מקס הועלה על האלונקה, הם זיהו אותו
והבינו שהיה זה חברם שנפל.
“הסיטואציה היתה נוראית. הרגע שבו הבנתי
מתן בן שמעון:
שזה מקס היכה אותי בתדהמה. לא האמנו. התחלנו לצעוק
לו מעבר לנהר שהפריד בינינו. מקס היה מחוסר הכרה מרגע
הנפילה. נסענו במהירות לבית החולים הכפרי, שם הודיעו לנו
שמקס אינו בחיים. התקשרתי הביתה ומור התקשר למשפחה
שלו והמשפחות יצרו קשר עם השגריר והוא זה שהמשיך
בטיפול. היינו במקום מאוד מרוחק ומזג האוויר היה קשה
וגשום, היו הרבה פרוצדורות בדרך וציפינו ליחס עוזר ומסייע
ממשרד הנציגות הישראלית בפרו והיה קשה גם איתם.
אנחנו לא נחזור לשם בשלב הזה, אולי בעוד כמה שנים. גם
אני וגם מור נשארים פה. אני מגיע כל יום למשפחה ובזמן
הנכון אנחנו נדבר על הכל, בינתיים אני מנסה לחזק אותם
ולהתחזק בעצמי. מור ואני הכרנו דרך מקס והפכנו לחברים
קרובים, היה לי מאוד חשוב שהוא היה שם איתי. המחשבות
על האירוע רודפות אותי, אני עדיין לא מצליח לחשוב על
דברים אחרים”.
“יש לנו קונפליקט בין הרצון לשתף ולחלוק, לבין הצורך
דותן:
להתכנס בתוכנו. אנחנו עדיין בתחילת התהליך של האבלות
ואני מניח שתהיינה עוד תחנות בדרך”.
“להורים מאוד קשה. הם חזקים אבל הלב נשבר.
שחף:
לאבד ילד כל כך צעיר וכל כך חיוני זה אסון שאין לתאר.
אנחנו עדיין לא יודעים איך ייראה העתיד שלנו כמשפחה,
נצטרך ללמוד לחיות את החיים ללא מקס.
מה שחשוב לנו יותר מכל שיידעו על מקס כמה שהיה טוב
לב, צנוע ועדין נפש. אני מקווה שהוא ידע כמה הוא מוצלח,
כי הוא אף פעם לא הראה את ההערכה העצמית שלו בצורה
של גאווה”.
“כל מה שאנחנו שומעים מחברים וממכרים עולה בקנה אחד
עם הדברים שאנחנו יודעים עליו, על אחינו הצעיר”, אומר
דותן. “היתה בו אהבה והוא בכלל לא התבייש לבטא אותה.
היה מתקשר ומשאיר לי הודעה, ‘חג שמח וכשר!, אוהב אותך’
ואחר כך מיד עוד הודעה, ‘אוהב אותך אחי, עוד פעם’”.
“חשוב לומר, בטח בנסיבות האלה, שמקס היה מאוד
שחף:
מאוד אחראי, מאוד שקול. לא השתולל, לא עשה שטויות ולא
לקח סיכונים מיותרים אף פעם. זה בחור ששירת שירות ארוך,
קצין בצבא, מאוד מחושב”.
“מקס היה אחראי וסמכנו עליו מאוד. ידענו שהוא שומר
דותן:
על עצמו, במיוחד בשביל אבא ואמא שדואגים לו. מקס שמר
על קשר קרוב גם בזמן הטיול והיה מתקשר כל יום הביתה
ואם לא היה זמין, היה מודיע להורים, ‘לא אהיה זמין למשך
שלושה ימים’”.
“במהלך ההספדים נאמר על מקס, שהיה קצין וג’נטלמן
שחף:
וזו אמירה שמתאימה לו בול. אין נחמה על מה שקרה לנו”.
“אני מוצא נחמה בדברים שהחברים אומרים עליו, על
דותן:
האישיות שלו, על הנשמה הטובה שלו. זה מה שנשאר”.
ל ז כ ר ם
תושב י שו הם שא י נם א יתנ ו ע ו ד
מ ק ס ס ל ע ז ” ל
4 חברים יצאו לדרך: מקס, מתן, מור ותומר
מאת גאילי שיף
22
גליון 572
אבן שהם