30 / 64
ר א י ו ן
ס פ ו נ ט נ י
ל ז כ ר ם ש ל
ש י ש ה
מ ל י ו ן
מאת: שבי אבירן, חברה בועדת תרבות יישובית, גאילי שיף
שישה ניצולי שואה תושבי שוהם הדליקו את משואות יום השואה
יהודית פרומוביץ’
נולדה בשנת 5391
בהונגריה למשפחה בת
שבעה ילדים. בגיל שמונה
עברה עם משפחתה לגטו
דברצן, שם בגטו עבדה
בבית חרושת ללבנים.
לאחר מספר חודשים
עלתה לרכבת לאושוויץ
ביחד עם ההורים וששת אחיה. דחוסים בקרון רכבת
שהו על הפסים ששה ימים בגלל הפצצות הרוסים
את המסילות. בנסיעה זו נפטרו דודה וכמה מילדיו.
הרכבת עצרה באוסטריה במחנה עבודה, שם שהו
עשרה חודשים. כשבעלות הברית התקרבו לווינה יצאה
עם משפחתה לצעדת המוות לכיוון מטה אוזן, חורף
5491. בסופו של דבר שוחררו במחנה גונציקרכן על
ידי האמריקאים. בין המשחררים היו חיילים יהודים
שהתרגשו לראות אותם. “בערב יום השואה חמותי
ערכה ערב ‘זיכרון בסלון’, בביתו של עודד חציר,
תלמיד שמינית. הגיעו לשמוע אותה הרבה בני נוער
מהצופים וגם שכנים. היה ערב מרגש והיא התרשמה
מאוד מהרצינות ומהקשב של בני הנוער ששאלו הרבה
שאלות והתעניינו”, מספרת כלתה דינה פרומוביץ’,
“יהודית אמרה להם שהיא מתרגשת מהעובדה שהם
מתעניינים. היא עצמה היתה ילדה בשואה וזה מאוד
חשוב לה שהם לא רוצים לשכוח. גם בעלה של יהודית
שנפטר לפני כמה שנים היה ניצול אושוויץ’ והיא עושה
זאת גם לזכרו”.
מיכאל מיזן
נולד בשנת 7391 באי
קורפו שביוון. בן אמצעי
מבין שלושה אחים
למשפחתם של ויקטור
ולואיזה מיזן. ב3491 פלשו
הגרמנים לאי קורפו.
הגרמנים הפעילו לחצים
כבדים ואיומים על ראשי
הקהילה היהודית למסור לידיהם את רשימת יהודי
הקהילה וכך אולצו היהודים להתכנס בכיכר המרכזית
ומשם נשלחו לאושוויץ. בזכות קשריו של אב המשפחה
שהיה פעיל במחתרת, הצליחה המשפחה לברוח
מהגרמנים ולהתחבא בכפרים, לעיתים נאלצו להתפצל
ולאמץ שמות בדויים. חברים גויים של האב מהמחתרת
סייעו ודאגו למזון, פעמים רבות כמעט ונתפסו. “אני
זוכר שהיינו בנהר במשך שבוע ניזונו ממים ואכלנו
סרטנים חיים. אני זוכר שהכניסו אותנו לצריף קטן בתוך
מטע והיינו סגורים בו והיה איתנו אחי בן שנתיים שהיה
בוכה. אבא רצה לחנוק אותו ואמא עצרה אותו. אם היו
תופסים אותנו היו שורפים את כל הכפר על יושביו. הוא
ניצל והיום חי בחולון”. ב-6491 כשהיה בן 9 וחצי עלה
לארץ בעליה בלתי לגאלית באניית המעפילים הנרייטה
סאלד יחד עם ניצולי שואה נוספים. הם נתפסו על ידי
הבריטים ונשלחו למחנה הסגר בקפריסין למשך חצי
שנה. לאחר שקיבלו סרטיפיקטים מהמנדט הבריטי עלו
לארץ. מיכאל מתגורר בשוהם כבר עשר שנים. שתי
בנותיו וששת נכדיו גרים ם הם בישוב. “אשתי גם היא
ניצולת שואה. העם היווני היה טוב וניסה לעזור ליהודים.
השנה דיברתי בבית הספר צוקים וסיפרתי לילדים על
מה שעברתי. הופעתי עם אשתי בתיאטרון עדות. חשוב
לי שלא ישכחו, אני מספר לנכדים שלי, לא מסתיר
מהם דבר”.
טוני שבתאי
נולדה בשנת 4391
ברומניה. בת יחידה לאם
אדלה לבית גולדברג
ולאביה שלמה. בילדותה
היתה ילדה שמחה
ומאושרת עד שהגיעו
הפשיסטים לרומניה. אביה
היה מכונאי רכב והגרמנים
לקחו אותו ממקום עבודתו והכריחו אותו לתקן את
הרכבים והג’יפים שלהם. טוני בת ה-6 ואמה נותרו
בודדות חסרות ישע, ללא אוכל ומחסה, ביתם נלקח
על ידי תושבי המקום. הן נאלצו לברוח ממקום למקום
ולהסתתר בחורבה. “מי שיכל ברח ומי שלא הצליח
לברוח תפסו אותו ועלה על הרכבת ומשם לא חזר.
אמא ואני ברחנו וכשחזרנו הצלחנו למצוא את אבא
אבל הוא כבר היה חולה ומת זמן קצר לאחר מכן”.
לארץ עלו בשנת 46 אחרי שבעלה היה אסיר ציון במשך
5 שנים. למעשה, הכיר את בנו הבכור סנדו רק כשחזר.
ביחד עלו לארץ בשנת 4691 ונולדו להם עוד שני בנים.
”אמא נפטרה בגיל שמונים ואני שמחה בשבילה שהיא
זכתה לראות בהקמת המדינה. בעלי נפטר לפני 02
שנים, אני עצמי הייתי כל חיי תופרת. היום אני תושבת
שוהם ויש לי שני בנים שגרים בשוהם”.
ליאורה פוזננסקי
נולדה בשנת 3391
ברומניה לאמה גיזלה לבית
מרקוביץ ולאביה גוטמן
שטיקלרו, למשפחה בת
7 ילדים.
בשנת ‘14 גורשה
המשפחה לווסלוי שם גרו
בחדר קטן. כעבור כמה
חודשים נלקח האב לעבודת כפייה והאם נשארה עם
ילדיה ודאגה ללמד אותם ולהקנות להם ערכים. בשנת
‘54, לקראת סוף המלחמה, בזמן כניסת הרוסים ובריחת
הגרמנים הרגו הגרמנים את כל המשפחה מלבד לורה
ששרדה מכיוון שיצאה לקנות נר זיכרון לזכר דודה.
“ירו בכולם ליד הדלת. חזרתי הביתה ומצאתי את כל
משפחתי ככה בערמה, הרוגים”. לורה עברה תלאות
רבות. נדדה בין משפחות ובתי יתומים. בשנת 7491
עלתה לארץ דרך בולגריה. בארץ שינתה את שמה
לליאורה ונישאה ליעקב פוזננסקי, אף הוא נותר יחיד
ממשפחתו שנספתה באושוויץ. לליאורה ויעקב נולדו
3 בנות, נכדים ונינים, כולם סיימו לימודים אקדמאים
לתפארת המשפחה כולה. “בתי ושני נכדיי גרים בשוהם.
יעקב בעלי ניצול שואה גם הוא אך הוא בוחר שלא
לדבר ולא לשתף דבר על העבר. הייתי מאוד רוצה
לדבר אתו אבל הוא מעדיף להתעטף בשתיקתו. בערב
יום השואה ערכתי שיחת סלון בשוהם עם בני נוער אצלי
בבית, יעקב הקשיב ולא השתתף. מה שצריך לעשות
זה להמשיך ולשתף את הנוער, כי אם הם לא יידעו, לא
נדע, לא נשמע ולא נבין את מה שהיה שם”.
לאה אקשטיין
בת לרבקה גולדברגר
לבית ערנסט וליששכר
דב. נולדה בצ’כוסלובקיה
בשנת 4291 למשפחה
בת שמונה ילדים.
בשנת 2491 כשהיא בת
81 בלבד, החליטה אמה,
שעסקה כל העת בהצלת
יהודים, לפצל את המשפחה למקומות שונים בזהויות
בדויות. לאה עברה את הגבול להונגריה כפליטה
הונגרית שברחה מהחיילים הרוסים לבודפסט. לאורך
כל שנות המלחמה התמודדה עם מצבים קשים כדי
לשרוד. ארבע פעמים נתפסה ע״י הנאצים ועמדה
כפסע מהמוות והצליחה להינצל בדרכי נס.
היא נשבעה שלא תגיע למחנה אוושויץ כי ידעה שרק
המוות מצפה לה שם. כשנתפסה פעם נוספת והוכנסה
לרכבת בדרך למחנה, ניסרה את מנעול הקרון ובכוחות
עליונים, פתחה את הדלת הכבדה וקפצה אל החיים.
כח תושייתה, אומץ ליבה והשגחה עליונה סייעו לה
להינצל מציפורני הנאצים ולהציל את שלוש אחיותיה
ואביה. אמה, שני אחיה ואחותה, נרצחו על ידי הנאצים
כמו מרבית משפחתה העניפה שהיתה באוסטריה,
הונגריה ובצ׳כסלובקיה.
בשנת 9491 עלתה לארץ עם בעלה ובתה רות.
ללאה ודוד אקשטיין ז״ל (שאף הוא עבר את השואה
ושרד את מחנה ההשמדה אושוויץ) נולדו ארבעה
ילדים, ועשרות נכדים ונינים.
לאה הדליקה את המשואה יחד עם נכדתה מיכל באום
ועם נינה אייל באום לזכר אמא שלה - רבקה גולדברגר
לבית ערנסט, אחיה אליקים, ואשר זליג, אחותה הקטנה
רותי, משפחתו של בעלה היקר דוד אקשטיין ז״ל וכל
יהודי פרשבורג ברטיסלבה שנספו בשואה.
חיים גנץ
נולד ב-0391 בהונגריה,
בן למשפחה בת שבעה
ילדים. כל בני המשפחה
מלבדו ניספו בשואה
כחלק מתהליך ההוצאה
להורג של יהודי הונגריה.
כילד עבר חיים ממחנה
אחד לשני עד שלבסוף
נכלא באושוויץ.על זרועו מקועקע המספר הכחול,
עדות אילמת לחוסר האנושיות של המחנה. הנאצים
בחרו בו לעבודה במפעל ברזל, הוא היחיד שנותר בשל
כוחו להמשיך לעבוד. סבא חיים מעולם לא סיפר על
משפחתו שנספתה. הוא למעשה הניצול היחיד של
משפחת גנץ בארץ.
“אחרי המלחמה חיפשתי את האחים שלי ולא מצאתי
אף אחד, הבנתי שאני לבד. מה אני אגיד, אי אפשר
ללמוד מזה, זה עניין לדורי דורות וחשוב לא לשכוח
אף פעם. אני בניתי לי חיים בארץ וגידלתי משפחה עם
ארבעה ילדים והם כולם בסדר. ככה זה”.
30
גליון 572
אבן שהם