39 / 72
מאת: גאילי שיף
גם מי שאינו מכיר את אילנה ישועה בשמה, ודאי
שלא יוכל להתעלם מנוכחותה. אישה גבוהה
ומרשימה, יפה ללא גיל, לבושה תמיד בקפידה
ומתהלכת זקופה וגאה. לא רבים יודעים שמאחורי
מעטה הטיפוח המדגיש את החיצוניות, ישנה
שבריריות פנימית, כזו שעמדה במבחנים רגשיים
ונדונה לחיבוטי נפש וסערות רוחניות רבות.
במשך שנים ארוכות עבדה אילנה בתחום היופי
והאסתטיקה, כמנהלת מכירות בחברות תכשיטים
מובילות כדוגמת ה. שטרן וגילי נוייהאוז. שנים
ארוכות של עיסוק ביופי, בעושר של הטבע וברגעי
הנאה של לקוחות, הרוכשים מתנה לאוהביהם.
במשך כל השנים הללו, התמסרה אילנה לעבודתה
וחוותה את העושר בחיי אחרים, לצד תחושת הריק
שפשתה בחייה.
אילנה מחפשת ישועה
“היה לי הכל, לא חסר לי כלום”, היא מספרת,
“עבודה טובה, נישואים מאושרים, משפחה וחברים.
אולם כל אלו לא יכלו להסתיר את החסר, את
הדבר האחד שלא הצלחתי להגשים. ניר ואני
היינו נשואים כבר עשור ולא הצלחנו להביא ילדים
לעולם”.
יום אחר יום היתה אילנה קמה לעבודתה, מתלבשת
ומתאפרת, מחייכת ומקסימה, מעורבת ופעילה,
ובתוכה הרגישה שהיא קמלה. כל יום שעבר היה
יום שבו לא הרתה, יום שבו עוד טיפול נכשל, עוד
ניסיון לא צלח. “במהלך השנים בהן היינו נשואים
עברנו את כל סוגי טיפולי הפוריות. ככל שעשיתי
חיל בעבודתי, כך הרגשתי שאני נכשלת בחיי
האישיים.
לפני חמש שנים בערך, הגעתי לשפל המדרגה.
הייאוש אכל אותי, העצב שהגיע מתוך ההבנה שלא
אוכל להרות ולהביא ילד לעולם היכה בי בעצמה.
שאלתי את עצמי שוב ושוב, ‘למה זה מגיע לי?’,
‘מה עשיתי?’, ‘האם נגזר עלי שלא אהיה אמא
לעולם?’. שאלות קשות וכואבות שהביאות אותי
למקום מאוד עמוק ומאוד כנה, מתוך הרצון להבין
את מהלך החיים ואולי למצוא בהם משמעות”.
באותו זמן נתקלה אילנה בספר שמכר שהיה
בתהליכי חזרה בתשובה השאיר בביתם, בשם “בגן
האמונה”.
“הספר היה בביתי תקופה”, מספרת אילנה, “אבל
לא היה לי שום רצון לקרא בו. אני עצמי באתי
מבית חילוני עם סממנים מסורתיים מאוד בסיסיים
- קידוש, חגים, לא יותר. לא היה לי חיבור לדת או
לנושא הרוחני בכלל ובכל זאת, יום אחד לקחתי
לידיי את הספר ופשוט קראתי אותו בנשימה
עצורה. כשסגרתי את הספר ידעתי שאני במקום
אחר. משהו השתנה בי, שאלות קיבלו תשובה, גם
אם לא פתרון”.
הקריאה בספר הובילה את אילנה להבנה שאין
מקריות בחיים. עם התובנה החדשה הזו, החלה
לבחון גם את הקושי להביא ילדים. באותו זמן,
העלה ניר את אופציית האימוץ. “האימוץ היה השלב
האחרון שניסינו, אחרי שהכל לא הסתדר. כשניר
שאל אותי בהתחלה על האימוץ, היה לי מאוד קשה
להתחבר לזה. אחרי כל כך הרבה שנים בהם ניסיתי
להביא ילד משלי, עם הגנים שלי ושל ניר, נראה
היה לי מוזר לקבל ילד זר מן המוכן”. אבל השינוי
הפנימי שהחל באותו זמן, נתן את אותותיו ולאחר
פרק זמן של הסתגלות, אימצה את רעיון האימוץ
בלב שלם.
בינתיים, התהליך הפנימי שהחלה, הוביל לשינויים
רבים בחיי הזוג. “כבני זוג ללא ילדים, יצאנו הרבה
לבילויים. בילינו במועדונים, מסעדות, מסיבות וברגע
אחד של החלטה, הפסקתי את כל אלו”.
ניר, בעלה של אילנה, מגיע מבית דתי ומבחינתו
השינוי היה מבורך והוא התחבר בקלות. מי שהיתה
צריכה ללמוד ולהעמיק עוד, היתה אילנה, שעבורה
אורח החיים המסורתי היה חדש וזר.
באותה תקופה, אילנה עבדה אצל גילי נויהאוז ותוך
כדי תהליך החזרה בתשובה שהחלה, חזרה לעבודה
בה. שטרן, שם עבדה שנתיים קודם לכן. אילנה
שעזבה את ה. שטרן, לא היתה אותה אחת שחזרה.
“התחלתי את תהליך החזרה בתשובה בסמוך
לחזרה שלי לעבודה בה. שטרן. התחלתי ללבוש
חצאיות, התפללתי שלוש תפילות ביום, נטלתי
ידיים, קראתי תהילים”.
איך קיבלו את ‘אילנה החדשה’
בעבודה?
“בהתחלה בחשדנות. השינוי שחל בי לא התבטא
רק בסממנים חיצוניים, אלא בשינויים בהתנהגות
ובהתנהלות מול אנשים. הייתי שונה מאוד מאילנה
המוכרת ובתחילה היה קשה לבנות את האמון
מחדש. לקח זמן עד שהאמינו שהשינוי שעברתי
הוא שינוי אמיתי, מתוך רצון להיות אדם טוב יותר.
אם בעבר הייתי קשוחה, אפילו ביצ’ית ודורסנית,
הרי שבפאזה החדשה שלי הייתי רכה יותר, מכילה
יותר, תחרותית פחות”.
קשה להתמודד עם
חוסר האמון הזה?
“קיבלתי את התקופה הזו בסבלנות. הרי ברור גם
לי, שלעשות שינויים באופי באמצע החיים, זה לא
דבר קל לעשות ולא דבר קל לקבל. עם הזמן, ניכר
היה שעברתי תהליך אמיתי, החומות נפלו ובניתי
את הקשרים שלי עם אותם אנשים שהכרתי,
ממקום אחר. הפכתי להיות דמות שמתייעצים איתה
בענייני דת ואמונה ואני מצידי המשכתי ללמוד
ולהתקדם בלימודי הדת”.
ככל שהעמיקה בלימודי הדת, כך גברה תחושת
הקונפליקט שחוותה בעבודתה. אילנה חשה כי יש
לה בעיה לעבוד בסביבה חילונית והתחילה לחפש
את הסביבה שבה תרגיש שלמה.
בתזמון מדהים וכפי שאילנה כעת מאמינה,
“משמיים”, הטלפון המיוחל הגיע. באמצע משמרת
ביום עבודה רגיל, התקשרה פקידת הרווחה ואמרה
לאילנה, “יש לי בשבילך תינוקת”.
אני זוכרת
שהסתכלתי
בתמונה וראיתי
תינוקת חמודה ו...
זהו. לא הרגשתי
חיבור מיוחד,
לא קשר מיסטי
שנתן לי להבין
שזו הבת שלי.
להפך, ההרגשה
העוצמתית
הראשונה שהכתה
בי היתה שלעולם
לא יהיה לי תינוק
שנראה כמוני.
אמרתי לעצמי,
זה לעולם לא
יקרה לי
39
גליון 172
אבן שהם