34 / 72
34
גליון 172
אבן שהם
“שהילדים שלך יקבלו סרטן”, “אין לו חברים בכלל,
מי מתקרב אליו?”, “מגעילה בהמתית”, “חייב דחוף
ניתוח פלסטי, מה זה הכיעור הזה? איכסה”
טוקבקים. מכירים? לאחרונה עלה לאוויר קמפיין
חדש בשם, “אל תשתפו, אל תתשתפו”, בו
נראים מפורסמים ישראליים מקריאים טוקבקים
מרושעים שנכתבו עליהם ברשת. מאחורי הקמפיין
הפרובוקטיבי עומד איגוד האינטנט הישראלי
וגופים נוספים, במטרה לעורר את המודעות
לאלימות ברשת.
הקמפיין משך הרבה אש. אולי יותר ממה שהתכוונו
יוצריו. המבקרים טוענים, שדמויות כמו רני רהב ואייל
שני, ידועות באלימות המילולית שלהן ולרחם עליהם-
זו צביעות בפני עצמה.
נשיא איגוד האינטרנט הישראלי, הגוף הראשי העומד
, תושב שוהם
הד”ר אלון הסגל
מאחורי הקמפיין, הוא
האומר: "לא חיפשנו יפי נפש".
ד”ר הסגל, הקמפיין המדובר שלכם רץ ברשת
כבר זמן מה ומקבל הרבה מאוד תגובות, לא כולן
חיוביות. תסכים שזהו קמפיין פרובוקטיבי ?
“בהחלט. מדובר בקמפיין יוצא דופן, מושך אש
ופרובוקטיבי. יש לנו מסר וחשוב לנו מאוד לנער את
הציבור היטב, כדי שהמסר החשוב הזה יעבור”.
מה הביא אתכם ליצור את הקמפיין הנוכחי?
“תופעת הטוקבקים הגיעה לשיאים של אלימות
שאין לתאר וזה מה שהניע אותנו בראש ובראשונה.
לאלימות ברשת יש הרבה פנים והרבה דרכים לבוא
לידי ביטוי, הזירה הרחבה ביותר, הפומבית ביותר
והבוטה ביותר היא בטוקבקים ולכן הפעם הקמפיין
מתייחס אליהם.
הרעיון לקוח מהטלוויזיה האמריקאית, שם הביאו
סלבריטאים שהקריאו טוקבקים פוגעניים כלפיהם,
אבל במסגרת של תכנית סאטירה. אנחנו לקחנו את
זה צעד קדימה והבאנו סלבריטאים שיעמדו מול כולם
ויקראו את הדברים כפי שהם”.
עד כמה האלימות ברשת היא תופעה בעייתית?
“במהלך השנה האחרונה ביקרו באתר שלנו למעלה
מ- 52 אלף גולשים וטיפלנו בכ- 004,2 תלונות,
מחציתן בנושאי פגיעות בילדים ונוער. הפגיעות
הנפוצות והקשות ביותר הן באמצעות הפצת
תמונות פוגעניות, הפצת פוסטים פוגעניים והתחזות
והשתלטות על דפי פייסבוק. כמובן שזו לא התמונה
המלאה ובכל יום נפגעים רבים אשר מקבלים את
הפגיעה כגזירה שאי אפשר להתמודד מולה. אנחנו
עורכים פעילות רבה בקרב בני נוער בבתי הספר והם
מספרים כי החשש הגדול ביותר שלהם הוא להיות
מוחרמים בקבוצות פייסבוק או וואטסאפ. זה הפחד
הגדול של הילדים שלנו היום והנתון הקשה ביותר
מבחינתנו כחברה, אני חושב, הוא הנתון שמתפרסם
על ידי המועצה לשלום הילד ועל פיו, %77 מהילדים
לא סיפרו לאף אחד שהם קורבנות לאלימות ברשת”.
הטוקבקים החלו כתופעה שולית אך מתפתחת,
בראשית שנות ה- 0002. האפשרות לשלוח תגובה
אנונימית לידיעה או כתבה שפורסמה, החלה באופן
זהיר ומגשש. אבל ככל שהזמן עבר, גדלה תחושת
הביטחון של הכותבים והידיעה כי הם מוגנים מפני
חשיפה תרמה תרומה משמעותית להתפתחות הז’אנר
והפיכתו למפלצת חסרת גבולות. לכך הצטרפו תוכנות
ואפליקציות אנונימיות כמו סיקרט ודומיו, שהפכו לכלי
ניגוח לכל דורש.
“הקמפיין הזה מביא לנו לפנים את עצמינו, את
האלימות שלנו”, אומר הסגל, “השימוש בסלבריטאים
הוא חשוב כי אלו אנשים שאנחנו מכירים כדמויות
חזקות וכאילו חסינות מפני פגיעה והנה, אנחנו רואים
שגם הם פגיעים לאלימות כל כך בוטה כפי שהיא
באה לידי ביטוי בטוקבקים. התופעה הזו דורשת
טיפול, כי הטיפול הוא רק באמצעות חינוך החברה
ליצירת שיח תרבותי. מבחינה חוקית, אין אכיפה היות
והתפיסה במשרד המשפטים היא שאין צורך בחקיקה
ייעודית לאינטרנט. מבחינתם, הזירה הזו היא כמו כל
זירה אחרת בעולמינו. כל דבר נשפט באותם פרמטרים
חוקיים רגילים”.
ומה ההבדל באמת?
“ההבדל הוא, שאם אני מקלל אותך בפייסבוק או
בטוקבק, אז בבת אחת כולם שומעים אותי ולא רק
שני אנשים ברחוב. הזירה הזו היא ציבורית וההד שלה
בהתאם. באינטרנט יש רעש התקשורתי, נפח, מהירות
ועדכניות שאין בתקשורת בין אישית רגילה”.
אם כך, למה לא לחתור לביטול האנונימיות של
הכותבים? ברור לכל הוא, שללא כסות האנונימיות,
אנשים לא יעזו להתבטא בכזו בריונות.
“ישנם ניסיונות רבים לתקוף את הנושא מבחינה חוקית
על ידי הצעות חוק או הגבלות על הגישה לאינטרנט
והאנונימיות, כולל “חוק הטוקבקים” שמיועד בדיוק
לעניין זה. המניע ברור, אבל לטעמי הגישה הזו אינה
נכונה. הרי לביטול האנונימיות יש השלכות מרחיקות
לכת, שאם נחשוב עליהן לעומק נבין, שאנחנו לא
רוצים באמת לחיות בחברה שבה יש “אח גדול” שיודע
הכל עלינו”.
“אח גדול” זו באמת תחושה קשה, אבל אולי
במבחן האיזון שווה לוותר על הפרטיות ולא להיות
קורבנות של אלימות כה קשה?
“אני לא חושב. ראשית, יש לנסח מחדש את תפיסת
האלימות ברשת: אם נעשה בדיקה משמעותית
ומהותית של הנתונים, נראה שפחות מאחוז אחד מכל
אותם פשעים והתאבדויות מדוברות שהתגלו, הם
הלכה למעשה תוצר ישיר של האינטרנט. אנחנו עדיין
לא שם מבחינת האלימות הפיזית והפשיעה. מה שכן
אלון הסגל
“%77 מהילדים לא סיפרו
לאף אחד שהם קורבנות
לאלימות ברשת”
איל שני
“חרמן מגעיל וסוטה”
רני רהב
“סגור את הפה
שלך, יא מגעיל”
ליהיא גרינר
“יא פרה מטומטמת”
“
שתמותי אמן
“
פנינה רוזנבלום
“זקנה מתפוררת עם
סיליקון, שהבוטוקס
עלה לה לראש”
על אינטרנט פתוח ואינטרנט בטוח
מאת: גאילי שיף
גל אוחובסקי
“אמן הארון הבא
שתפגוש יהיה
ארון קבורה”