אבן שהם - המגזין של שהם וישוביי חבל מודיעין

גליון 172

אבן שהם

- הג'ל המוביל בעולם, בעל 5 כוכבי בטיחות

biosculpture

טכנאית

054-7295280

* איפור מקצועי * תסרוקות ערב * שעווה

* עיצוב גבות * פדיקור * מניקור

NAIL_ART_IMAGE

NAIL ART IMAGE

יר

קליניקה בשוהם

054-4351332

nava.zilberstein@gmail.com

טיפול פרטני, זוגי ומשפחתי

התמודדות עם מצבי לחץ ומשבר

●

בזוגיות ובמשפחה

שיפור התקשורת ופתרון

●

קונפליקטים בזוגיות

יעוץ והדרכה הורית,

●

סמכות הורית למתבגרים

נאוה זילברשטיין

M.S.W

עובדת סוציאלית קלינית

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת

מיכל פיקרסקי

משהו אישי

נכון זו אני. חזרתי.

אז לפני שאתם מכנים אותי ברוח הימים האלו

“ציפי לבני של העיתונות המקומית”, בתרגום

- זאת שקופצת ממקומון למקומון, אקדים

ואסביר שאין לי כוונה לגלות, להצטדק או

להתנצל (אפילו בנט אמר שלא מתנצלים)

ובטח שלא לפרט. הסיבה היא פשוטה -

מעורבים בסיפור אנשים שהם אינם אני.

נאמנה להבטחתי, אינני חושפת אחרים -

מהלכיהם, מחשבותיהם ואפילו מעשיהם.

כן, ברור שהיה סיפור אבל פרטיו לא ממש

חשובים.

כי השנתיים האחרונות, שהיו השנים המכוננות

ה או איך קרו

מּ

בחיי, לימדו אותי לא לשאול ל

הדברים, אלא מה השיעור שאני מקבלת ומה

המסקנות ממנו, ומה מתאים לי עכשיו משנעשו

הדברים. ואם נכונים לי מעשיי והחלטותיי, עליי

ללכת בעקבות הלב, כי הלב יודע. ואני כותבת,

זה מה שאני עושה, זה מה שאני רוצה וצריכה

ואוהבת. כל השאר שולי ולא רלוונטי.

וכל ההקדמה הזאת הייתה כדי לומר שנכון,

זו אני, בדיוק שנתיים אחרי, חזרתי. ביותר

ממובן אחד חזרתי הביתה. לא עם “הזנב בין

הרגלים” כמו שיגידו המלעיזים, אלא מתוך

החלטה, אהבה, הכרת הטוב והוקרת תודה

לאנשי “אבן שהם” שהיו פה כל הזמן ולא

סגרו את הדלת אחריי. אני מקווה שקוראי

הטור הוותיקים והנאמנים ימשיכו לעקוב אחריו

במעונו החדש-ישן.

ועכשיו, אחרי שהורדנו את המבוכה הזאת

מהשולחן, אפשר לחזור לעצם העניין שהרי

לשם כך נתכנסו המילים, הלא כן?

הערבה הלא בוכייה או:

רק חמור לא משנה את דעתו

אני לא אישה של מדבר. הכי להיפך – אני אדם של ירוק,

של מעיינות מפכים ונהרות זורמים ואגמים צלולים ושלג

על פסגות הרים. בקיצור, בגלגול קודם כלשהו הייתי

שווייצרית. בעצם, עם היד על הלב, אני גם לא ממש

אדם של ירוק, אני יותר בכיוון האורבני והירוק היותר

מוכר לי הוא זה מהרמזור. כשחיפשנו לאחרונה בית

לקנייה שימח אותי במיוחד למצוא דירה עם מרפסת

הצופה לתל-אביב על מגדליה וביום בהיר אפשר אפילו

לראות גם את הים.

אבל מכל סוגי הטבע, המדבר הוא הכי לא אני. קודם

כל מאוד חם במדבר ואני שונאת חום (ואל תגידו לי,

כן אבל יבש. ב-54 מעלות בצל, רגע לפני מותי, לא

אכפת לי אם יבש או לח). וחוץ מזה המדבר מאוד חוּם

והסטייליסטית, לו הייתה לי אחת כזאת, הייתה אומרת

לי שהחום לא מחמיא לעור הפנים. שלא לדבר על

כך שבעיניי המדבר חדגוני, משעמם וגדול. למעשה,

המפגשים הכמעט יחידים שהיו לי עם המדבר הם

בנסיעות הבלתי מסתיימות על כביש הערבה, בואכה

מדינת אילת. כביש 09, בו אסור לעבור את ה-09 קמ”ש

כי מעבר לעיקול מסתתרת ניידת ובה שוטרים רעבים

לדו”ח. ואת הערבה לא סבלתי עוד מהימים בהם הייתי

חיילת ושירתּי באילת, מכל המקומות בעולם. פעמיים

בשבוע הייתי צופה בהרים הגבוהים, החומים והבלתי

מסתיימים החולפים במהירות אינה מספקת. בעין יהב

היה האוטובוס עוצר לקפה-קולה-פיפי וזה היה המקום

הכי מזעזע ביקום שלי אז.

ופתאום בחודשים האחרונים, באיזו תפנית מפתיעה

בעלילת חיי ונפתוליה, מצאתי לעצמי עבודה דווקא שם,

בערבה. מדובר בסדנת כתיבה שאני מעבירה במקום

קסום בשם “קדמא” ביישוב צוקים. צוקים הוא ישוב

קטן המצוי בלב לבה של הערבה - קצת דרומה ממרכז

ספיר, קצת דרומית לעין יהב (ברור שעצרתי שם לקפה,

חוויה מתקנת מלפני עשרות שנים) וכ-001 ק”מ צפונית

לאילת. שעתיים וחצי נהיגה מהבית, לא כולל עצירת

קפה בדימונה.

קדמא הוא מקום חדש המיועד לנשים במשבר גירושין,

אבל, פרידות, אמצע החיים. מקום שהוקם ומנוהל על

ידי לולה, אישה רבת קסם שאחרי עשרות שנות נדודים

בעולם קבעה את מקום מושבה דווקא בערבה. ופתאום

אני מוצאת את עצמי נוסעת לערבה בכל יום שלישי

אחר הצהרים, מבלה את הלילה בין ההרים החומים

שמהם הקפדתי להתרחק כל חיי וחוזרת הביתה

למחרת, מלאה באנרגיות ובתובנות אותן לא הכרתי.

אפילו הדרך עוברת לי במהירות, במיוחד שבערבה יש

נוהג שאם מישהו נוסע “צפונה” (וצפונה זה יכול להיות

גם דימונה או באר שבע), כמעט תמיד יהיה מי שבדיוק

זקוק לטרמפ. ושם אני מכירה אנשים שהחליטו לחיות

את חייהם אחרת. ישראלים תושבי “מדינת הערבה”.

הם כמעט אינם מחוברים לפוליטיקה ולכלכלה, אבל

מחוברים מאוד לפלפלים ולעגבניות השרי שהם מגדלים,

עליהם הם מדברים כמו שמדברים על ילדים - באהבה,

בדאגה, בגאווה. הם מתנהלים בקצב אחר ובשעות

אחרות המותאמות למקום בו הם חיים - מתחילים

מאוד מוקדם בבוקר, נחים בשעות החמות, והולכים

לישון מוקדם. השבוע שמעתי ברדיו ראיון עם חקלאי

מקומי מודאג. לקח לי זמן להבין שהאיש אשכרה כועס.

כעס שלא הצלחתי לזהות בקולו השקט ונטול ביטויי

ההתלהמות כגון “לא יעלה על הדעת”. אנשי הערבה

עובדים קשה, לא חשוב במה - חקלאים, מובילי ירקות,

עבודות כפיים ואת אושרם הם מוצאים בפשטות חייהם,

או באומנות בה הם עוסקים, או ברפואה המשלימה,

או מאורחים המתחלפים בצימרים שלהם. במקום בו

אני נמצאת כל שבוע אין כמעט חיבור לאינטרנט, כך

שאני לא פותחת את הפייסבוק או אפילו את עמודי

החדשות. אחת הבנות במקום סיפרה בארוחת בוקר על

הפיגוע שהיה באוטובוס בתל אביב והתנצלה על כך

שהיא התניעה את האוטו הרדיו התחיל לעבוד, וככה,

בניגוד לרצונה, היא שמעה את החדשות. ושם בערבה,

אתה מבין שאין צורך לעקוב אחרי הפיגוע בשידור חי.

למה, אני יכולה להועיל במשהו? אני אהיה רגועה יותר

אם אשמע כמה אנשים המחבל דוקר ברגע זה? הרי

החדשות, טובות או רעות, יגיעו בסופו של דבר.

ושם - מול ההרים מלאי ההוד וההדר, אפשר וגם צריך

להתנתק מכל מה שאנחנו מכירים או חיים ביום יום ואז

גם אפשר לכתוב או לצייר או לפסל או ליצור ממקום

אחר לגמרי, תרתי משמע.

ולמה כל זה מעניין בכלל? כי המפגש עם המדבר,

שהגיע לי בזמן הכי נכון, הוא אלגוריה לחיי בשנתיים

האחרונות. לפתוח את הלב ואת הנשמה ולהיות מוכנה

גם לבלתי צפוי ולמתנות שהוא יכול להביא אתו.

להיפגש עם אנשים, מצבים ומקומות שהייתי בטוחה

ומקובעת בדעתי עליהם. וכמו שאמר אריה דרעי, בראיון

לאילנה דיין (שציטט אגב את משה דיין, מבלי לתת לו

קרדיט) “רק חמור לא משנה את דעתו”.

ואני את השלב האתוני בחיי סיימתי מזמן.