45 / 116
45
גליון 662
אבן שהם
מיצה
צוק איתן
הדר נזכרת כיצד הוקפצה עם שאר הלוחמים לגזרה
הבוערת, “בפרוץ הארועים הייתי לקראת סופו של אימון.
באמצע הלילה מעירים אותנו ומעדכנים שיורדים לעזה.
באותו לילה כל הטנקים מועברים לדרום ואנחנו באוטובוסים.
בשלב הזה עוד לא הייתי בטוחה אם אני נכנסת פנימה
ולא עדכנתי את המשפחה”. ברגעים אלו של מתח לקראת
ההשתתפות במבצע כל לוחם עושה לעצמו את חשבון
הנפש, “בעיקר התעסקתי באיך ליישם את כל מה שהתאמנו
עליו עד עכשיו, פתאום הרגשתי שאנחנו לקראת הדבר
האמיתי”. בטרם נכנסו קרקעית הדר והצוות עבדו ללא
לאות, “היו משימות רבות לבצע לפני הכניסה הקרקעית”,
מסבירה הדר, “מערך הרפואה שלח ציוד, מדריכים מבה”ד
01 הגיעו. מצאתי את עצמי מעבירה שיעורים לחובשים,
מתרגלת חילוץ פצועים. ממש עברתי טנק, טנק ותרגלתי
את אנשי הצוות כללים בסיסיים בחילוץ פצוע ובמתן מענה
ראשוני לפצוע. חדדנו את המידע, נתנו דגשים לחיילים.
בשלב זה הצטרפו חיילי מילואים ועסקתי בתרגולים ללא
הפסקה”. בינתיים האפשרות של כניסה קרקעית הפכה
לסבירה יותר, “עבר לי בראש שיש מצב שאולי גם אני אכנס
פנימה. לא פחדתי, לא היה היסוס. בשיחות פרטיות התחלנו
להבין שאנחנו הבאים בתור להכנס פנימה. התחילו להריץ
בדיחות שחורות. אמרתי לעצמי שעד עכשיו, ראיתי פצועים,
תרגלת, טיפלתי, חוויתי והתנסתי אבל המחשבה שעכשיו
אטפל בחברים שלי העסיקה אותי פתאום לאור המצב
החדש. התעסקתי בשאלה איך אני אגיב כשחבר יפצע, לא
היה לי ספק שאני אגיב בצורה טובה, אבל כל כך קיוויתי
שחברים שלי לא יפצעו. בכל מקרה ידעתי שאם חס וחלילה
יקרה משהו אני אטפל בהם בדרך הנכונה והטובה. ברגע
שהודיעו שנכנסים הייתה בי התלהבות וסקרנות פתאום זה
הפך לממשי”. הדר עלתה על נגמש הפינוי שכלל מלבדה
2 חובשים ומ”מ פינוי שאחראי על הניווט ונהג, “נצמדנו
לאחת הפלוגות עם הנגמש נסענו אחרי הטנק ועשינו את
העבודה, עד לאסון עם הנגמש של גולני. בעקבות הארוע
הוחלט שלא נכנסים עם נגמשים והוצבתי בעמדת פינוי. היינו
בכוננות תמידית, היו פעמים שהייתי עם צוות חילוץ וחלק
מהפעמים טפלתי בפצועים שהובאו לנקודה בה הוצבתי,
תלוי במצב השטח ומצב הפצוע”. הדר עסקה בטיפול מיידי
לצורך הצלת חיים, באופן אינטנסיבי ומהיר. אחד המקרים
הזכורים לה היה ספורו של חייל פצוע ראש, “היה לי פצוע
ראש, בהכרה מעורפלת שהגיב רק לכאב וראיתי שרסיס
תקוע לו בראש, הוא במצב לא יציב וחייב הנשמה דחוף.
התחלתי בפעולות הנשמה תוך כדי פינוי כדי לקדם אותו
לבית חולים. עניין של נסיעה של 4 דקות. אחרי 3 שעות
קבלתי דיווח שהוא אחרי ניתוח ומצבו תקין. יש מערכת
שיקולים שנלקחת בחשבון אני משקללת הכל ומחליטה
מה לעשות”.
שיחה מרגשת
“הארוע הכי משמעותי שהיה לי בצוק איתן”, משחזרת
הדר, “קבלתי דווח שרכב של הנדסה קרבית עלה באש
ויש 2 פצועים. אני מתחילה להעלות השערות בדרך לארוע,
הפצועים הובאו אלי עם טנק הם לא קבלו שום מענה
רפואי לפני שהגיעו אלי. אבחנתי שלפצוע אחד יש %02
כוויה ולשני %06 כוויה. אני בודקת את מיקום הכוויות,
הדרגה ואחוז. הבנתי שחייבים לפנות אותם לתל השומר.
הפצוע ראה את עצמו ושאל, “אני אהיה בסדר?” עשיתי את
הפעולות שצריך, הפשטה, שטיפה, מתן משכך כאבים, מתן
נוזלים, בדיקת ריאות וחבישה. למעשה בכוויה כזו זו פעם
ראשונה שנתקלתי. במקביל אני מתפעלת את החובשים
ואומרת למ”מ פינוי שצריך מסוק. הפצוע הזה באותו ערב
כבר היה מורדם ומונשם. אחרי יומיים התקשר אלי אבא של
הפצוע להודות לי. השיחה חיממה את הלב, אבל הרגשתי
שעשיתי את מה שצריך”. בתום המבצע הייתה להדר תוכנית
לבקר את הפצועים שטפלה בהם אולם למציאות תוכניות
משלה והיא הוקפצה חזרה לגזרה הצפונית.
נחישות והתמדה
במהלך שנות ההתנדבות במד”א גמלה החלטה בליבה
לשרת כפרמדיקית בצבא אולם המיונים בוששו להגיע,
“היה לי ברור שאני רוצה את המיונים ואין דרך אחרת
עבורי, עבדתי ממש קשה להשיג אותם. במשך 4 חודשים
שלחתי כמה פעמים ביום פקסים לכל מי שרק יכול לעזור.”
הנחישות שגילתה אכן סייעה בהמשך הדרך. הדר עברה
בהצלחה את המיונים והחלה במסלול אינטנסיבי שפותח
בארבעה חודשי קד”צ בבה”ד 01 וכולל בעיקר לימוד חומר
עיוני המלווה בתרגולים מעשיים על בובות, מבחנים מרובים,
ומדסים ברמה גבוהה שמועברים עי הלוחמים בקורס
ומטרתם להעלות את רמת הכושר. “ידעתי שאני מתחילה
דרך שלא תמיד תהיה קלה. הבנתי במהלך הקורס שלמידה
אינטנסיבית ושינון הם חלק חשוב, כי כל מה שלא תלמדי
או שתחסירי בסופו של דבר זה יפגע בפצוע שלך. אי
אפשר לזלזל או לחפף. היו המון מבחני ידע בשלב העיוני”.
לאחר מכן מתבצע שלב הגיוס ואחריו טירונות קרבית של
30 בזיקים במשך חודשיים וחצי. אחרי הטירונות מתמקדים
בעיקר בהתנסות המעשית של החניך דרך השתלמויות
בבתי חולים שונים בארץ. שלב זה נמשך 5 שבועות וכולל