34 / 64
כ נפ י י ם של ח ו פש
רינה גיל נולדה וגדלה בעפולה. עבור בת הזקונים
במשפחה בת שבעה ילדים העתיד היה מוכן וידוע
מראש. מסלול חיים מוגדר וקבוע, מתאים לאורחות
חיים מוכרים ומסורתיים. אבל כשרינה היתה בת שמונה
עשרה, משהו בה התעורר, ומילדות ובגרות בדוכן
פלאפל משפחתי ונשמה מלאה בחלומות, רגע לפני
שסתמה את הגולל על הסיכוי לצאת, והיא התמרדה.
זה לא היה מרד של טריקת דלתות, צעקות וכעס. זה
היה מרד שקט, מהסוג שמגיע מבפנים ומובל על ידי
כח החיים שכופה את עצמו על המוסכמות. “זו היתה
נקודת המפנה עבורי, נקודת האל חזור”, היא מספרת.
“אם הייתי פונה לכיוון אחד, הייתי ממשיכה במסלול
שנקבע עבורי ואם הייתי פונה לכיוון אחר, הייתי יוצאת
לדרך עצמאית ואחרת, לבד וללא תמיכה. התלבטתי
רבות וברגע האחרון, רגע האמת, חזרתי לבקו”ם,
ביטלתי את הפטור שקיבלתי על בסיס דתי והתגייסתי
לצבא”.
הראשונה מבין אחיותיה שהתגייסה, “הראשונה מכל
הבנות בשכונה”, היא מוסיפה. “המשפחה היתה
משפחה פרסית מסורתית וההורים אחזו בדעות מוצקות
לגבי אורח החיים המצופה מנשים. הלכתי נגד העניין
הזה, פילסתי לי דרך משלי ועשיתי זאת מבלי לאבד
את המשפחה. הקשר עם ההורים נשאר מצויין ואני
מבקרת את אימי על בסיס קבוע, הרכב שלי יודע לבד
את הדרך. לגבי האחים והאחיות, כל אחד פנה
לדרכו אבל מה שבטוח, אני הקטנה, מנהלת את
כולם”.
בצבא שירתה כפקידה פלוגתית של יחידת מסוקים
בבית הספר לצניחה בתל נוף. “זו היתה הפעם
הראשונה שיצאתי מעפולה, לא הכרתי ולא ידעתי
שום דבר. הצעד הזה היה נקודת המפנה בחיים שלי,
בצבא למדתי מי אני, מה הכשרונות שלי, מה היכולות
שלי, פרחתי וצמחתי. השירות היה מדהים, צנחתי 71
פעמים, פעמיים מהן לים וכנפי הצניחה שעל המדים
שלי, היו הכנפיים שקיבלתי כשעפתי מהעבר אל העתיד
הפרטי שלי. אחרי הצניחות (כמובן נגד רצונו של אבי)
כשהוכרזתי כצנחנית הראשונה בעפולה, אבא היה גאה
והסתובב כמו טווס במפעל בו עבד”.
אחרי השחרור, התגייסה למשטרה ושירתה שמונה שנים
כשוטרת תנועה וסיור במרחב איילון, שם היתה לדבריה
ה”שריף” של יפו ושם גם הכירה את מי שעתיד להיות
בעלה. “אני הגעתי מעפולה והתגוררתי בבית השוטר,
הוא גם התגורר שם ומיד כשהגעתי מקורס סמלים, הוא
קלט אותי. יעקב לא בזבז זמן, מיד בירר, חקר, בדק
והסתער- יצאנו שנתיים והתחתנו ומאז טפו טפו”.
כמה שנים לאחר מכן, יעקב עזב את המשטרה ופתח
את העסק הפרטי שלו כשמאי רכב. בהמשך, הצטרפה
אליו רינה, לסייע ולהרים את העסק החדש. “היתה לי
תמיד תחושת החמצה על שפרשתי מהמשטרה, אבל
באותו הזמן, היה לנו עסק חדש וילדים קטנים,
צו השעה היה לתת לבית”. נראה שרינה יודעת להיענות
לצו השעה ולהתייצב לטובת הבית, הקהילה, העם
והמולדת. נשמע בומבסטי? תקראו ותבינו.
א י ן לה רגע דל
מאז, העסק התרחב והתייצב והילדים ("מדהימים,
ערכיים, אני כל כך גאה בהם") גדלו - שירן (82) היא
מהנדסת תעשיית וניהול, אלרן (62) סיים תואר בשיווק
טכנולוגי וקידום אתרים ומורן היא מ”כית טירונים
בצה”ל (“כמוני”, אומרת רינה, “הקטנה במשפחה אך
מנהלת את העולם”). בבית ברחוב תפן בשוהם גרים
בני המשפחה, לצד ציוד שרינה
אוספת ומעבירה למי שצריך.
“אוי, אסור לדבר על זה, אני
מנסה להסתיר, שבעלי לא ייזכר
בזה”, היא נזעקת.
איך הכל התחיל?
“אז ככה, בגלל שבעלי עצמאי
והמשרד שלנו הוא בבית, אני
גמישה מבחינת השעות והיכולת
שלי לתת להתנדבות וככל
שהשנים עברו, לקחתי על עצמי
עוד ועוד. השילוב הזה מושלם
בשבילי וכל הזכויות שמורות
אחרי שלוש מלחמות בהן ארזה חבילות לחיילים, אחרי 41 שנות שירות בצופים, אחרי שנים של
ארגון מסיבת פורים השנתית של היישוב ואין ספור מבצעים קטנים של תרומות נקודתיות, מגיע לרינה גיל.
החלטנו שמגיע לה שיכירו את פועלה המדהים שהקימה ותפעלה בעצמה, מגיע לה תודה על כל הנתינה ובעיקר,
מגיע לה שעוד אנשים יקבלו חשק להצטרף ולתרום וכך תוכל לראות את המפעל שלה מתרחב ומשגשג,
לטובת היישוב, ממש ככה, בלי ציניות.
רינה גיל
צילום אוסנת אביזמל
"השריף של יפו" בתקופת המשטרה
בתקופת המשטרה:
"גאה בכנפי הצניחה"
34
גליון 462
אבן שהם