29 / 64
להצניע את היותנו ישראלים וללא ספק האווירה
הכללית השפיעה עלינו. במהלך הטיול פגשנו הרבה
ישראלים והמלחמה היתה הנושא הראשון והיחיד
עליו דיברו כולם. ביום ראשון, הגענו להייד פארק,
אותו פארק ידוע שבו כל אחד יכול לנאום בכל נושא
שבעולם והיתה שם הפגנה פרו-פלסטינית. הבן שלי
אמר לי, 'אבא בא, נלך אליהם נגיד להם שהם לא
צודקים'. הסברתי לו שאין טעם ופשוט הלכנו משם".
לונדון לא מחכה לנו ( 2)
עינת מירון לקחה את בתה ליאור לטיול של לפני
גיוס ללונדון. "שהינו אצל חברתי שמתגוררת
בשכונה יהודית בלונדון ולכל אורך שהותנו חווינו
את הרחוב הלונדוני כפרו-פלסטני מאוד. הפגנות,
דגלי פלסטין על הבתים, רכבים, אופניים, בכל
מקום. ביום ראשון נסענו להייד פארק כדי לחוש את
האווירה במקום, שהוא סמל לשיח חופשי והדברות.
רוב הדוברים שם היו פרו-פלסטינים וכשראינו
דגל ישראל שנזרק לרצפה והרמנו אותו, פנו אלינו
שלושה ושאלו אם אנחנו ישראלים. כשענינו שכן,
הם התחילו לגדף ולצעוק לנו 'רוצחים', 'חמאס ינצח
אתכם'. עניתי להם שהם אלימים והיתה תחושה
מאוד קשה ולא נעימה להיות שם.
בהמשך שמענו שמתארגנת הפגנה פרו-ישראלית
בלונדון והחלטנו להשתתף בה, זה הרגיש כמו המעט
שאנחנו חייבות לעשות. בהפגנה היו הרבה תיירים
ישראלים ופחות תושבים מקומיים. המקומיים שכן
הגיעו היו דתיים ויצא לי לדבר עם מישהו
שאמר לי שישנם 05 אלף ישראלים
שגרים בלונדון, אבל למרות זאת,
הם לא הראו נוכחות בהפגנה, הם
מצניעים את הישראליות שלהם
וזה חבל. בזמן ההפגנה שלנו, היו
ערבים שניסו להגיע ולמחות מולנו,
אבל המשטרה לא איפשרה להם
להתקרב.
בכלל, הטלוויזיה המקומית מרבה
להראות את ההרס בעזה, תמונות
הפצועים וההרוגים. אנשים
מקומיים שפנו אלינו אחרי
ששמעו אותנו מדברות עברית,
העירו על כך שאנחנו החזקים
ואנחנו פוגעים באוכלוסייה
האזרחית החפה מפשע.
לא היה קל להיות ישראלי
בלונדון", מסכמת עינת.
"אגב", היא מוסיפה, "שבוע לאחר
מכן הייתי גם בגאורגיה ושם מראים יותר את הסבל
הישראלי מאשר הפלסטיני, הם מאוד פרו ישראלים.
היה שם אירוע שבו זמר מקומי מפורסם חגג יום
הולדת וביקש להקדיש את הברכה שלו לעם ישראל
וצה"ל, אז יש לנו כמה חברים עוד בעולם".
על המזוודות
המלחמה מצאה את משפחת בויקיס - רוני, איריס,
נעה, ענבר ויעל, בטיול באירופה. הטיול
תוכנן להקיף את אוסטריה - הונגריה
וסלובקיה, אבל הסתבר כחובק
אירופה ממש, לאחר שמצאו את
עצמם בסופו ברומא.
אז איך נוסעים לאוסטריה ומגיעים
לרומא? פשוט נופלים על מלחמה.
"טסנו לטיול של עשרה ימים",
מספרת איריס, "ולאורך כל הטיול
היינו מחוברים לחדשות ובכל
הזדמנות התחברנו כדי לראות
מה חדש ומה קורה. כשטיילנו
בוינה, חווינו את ההפגנות הפרו
פלסטיניות והנוכחות של הערבים
שם היא מאוד בוטחת ובולטת.
נעה שלנו היא קצינה בצבא
וחזרה יומיים לפני שאנחנו
אמורים היינו לחזור, ישר לעוטף
עזה ואנחנו מאוד דאגנו כמובן וכבר שמחנו לחזור
ארצה, רק שאז - בדיוק כשהיינו בדרך חזרה,
התחלנו את הסאגה שלנו".
כמו הרבה ישראלים שאמורים היו לחזור בדיוק
כשהאמריקאים החליטו להפסיק את הטיסות
לארץ וגררו אחריהם את שאר החברות, הבויקיסים
גילו ביום שלישי בערב שהטיסה שלהם בוטלה.
"בבוקר עוד ניסינו להרים טלפונים לחברת התעופה
האוסטרית ושם התחילו להעביר אותנו מאחד לאחד.
משלא הצלחנו לקבל תשובה והבנו שהם עצמם
לא יודעים מה קורה, פשוט ארזנו ונסענו לשדה
התעופה. בשדה טרטרו אותנו מעמדה לעמדה
עד שהחברה רכשה עבורינו כרטיסים לאלאיטליה
והטיסה אותנו לרומא, משם היינו אמורים לעלות על
טיסה לתל אביב".
כך מצאה המשפחה את עצמה ברומא, יחד עם עוד
עשרות ישראלים שהגיעו לשם ממקומות שונים
בעולם כמו ברזיל ובונוס איירס. מי שבושש להגיע,
זה המטוס.
"חיכינו לטיסה של שבע שנדחתה כל הזמן. בשעה
תשע וחצי, הודיעו לנו שהטיסה מבוטלת ואז העמיסו
את כל הישראלים על אוטובוסים ולקחו אותנו למלון.
חוסר הוודאות הזה גורם להרגשה איומה. אין דלפק
של אל על במקום, אין אינטרנט כמו שצריך וממש
יש תחושה של ניתוק וחוסר ידיעה לגבי מה שקורה.
בשדה, ריכזו אותנו באיזור מבודד, שם היינו קבוצה
של ישראלים וההרגשה היתה קשה".
משפחת בויקיס על המזוודות בנמל התעופה ברומא
ענת מירון בהפגנה בלונדון. "000,05 ישראלים בלונדון לא
הראו נוכחות בהפגנה"