28 / 72
28
גליון 262
אבן שהם
nogakatz2
@
walla.com
|
050-7235573 ,03-9732793
M.S.W
נוגה כץ
מטפלת זוגית
ומשפחתית מוסמכת
טיפול פרטני
תאום הורי
עובדת סוציאלית קלינית
ק ל י נ י ק ה ב ש ו ה ם
hadarmg@netvision.net.ilלתגובות:
0
מאת מוקי הדר
דילמת החטופים
בכתבה הזו לא תמצאו הערכות נחרצות בסגנון הכתב
הצבאי רוני דניאל מחדשות ערוץ 2, כמו: צריך לרסק
את החמאס, אסור להסכים לעסקאות חילופי אסירים,
תסמכו תמיד על צה”ל, על השב”כ ודובר צה”ל שהם
יודעים מה הם עושים. וגם לא תקבלו אמירות נחרצות
שנשמעות השכם והערב באמצעי התקשורת מפי
מומחים בעייני עצמם ובעייני התחקרניות הנואשות
שהזמינו אותם לאולפנים למלא את שעות השידור
הארוכות. הכתבה שאתם קוראים לא תספק תובנות
חד משמעיות מכמה סיבות, שהראשונה ביניהם זו
המעורבות הרגשית של הכותב.
בני ליאור חייל בחטיבת הנח”ל. הם מוצבים כבר חודשים
רבים בשומרון. הוא וחבריו יצאו מדי לילה בשבועיים
האחרונים לקסבה של שכם, למחנה הפליטים בלטה
ואסקר כדי לבצע מעצרים וחיפושים אחרי נשק וחומרי
הסתה, התוצאות היו דלות. נמצאו כמה כלי נשק והמון
כרזות של החמאס. המעצרים נעשו ללא התנגדות,
מלבד הפרות סדר שכללו זריקות אבנים וירי של גז
מדמיע לעיתים. מלבד האינטנסיביות במבצע “שובו
בנים”, הפעולות בשבועיים האחרונים לא היו שונות
ממה שעשו הנחלאים הנמצאים בשטחים בשגרה.
נראה לעיתים שהשב”כ מחפש את המטבע מתחת
לפנס (חוץ מבחברון). המפקדים הסבירו לחיילים שכל
הפעולות הללו נדרשות כדי להחזיר את החטופים, אבל
די מהר התברר שמטרות הפעולה לפחות בשומרון היו
שונות. הן נועדו אולי להוציא את הזעם והתסכול על
הצלחת החטיפה, בעיקר לשרת את הצורך הפוליטי של
נתניהו לפגוע באבו מאזן ולנתק את האיחוד בין הרשות
הפלשתינאית והחמאס (אבו מאזן קלקל את השגת
המטרה הזו כאשר גינה, אומנם באיחור, את החטיפה
והחוטפים ומשתף פעולה עם ישראל כדי לאתר אותם).
האם תגובה זו אומנם פגעה בחמאס ותרתיע את אנשיו
מלבצע חטיפות בעתיד או אולי דווקא הגדילה את
האהדה בציבור הפלשתינאי לחמאס? ניתן גם לשאול
אם ישראל “משתוללת” בתגובה לחטיפה, האם חטיפות
אינן הדרך האפקטיבית ביותר להוציא את ההנהגה
הישראלית משווי משקל? גם זו יכולה להיות המסקנה
שיסיקו הפלשתינאים.
השאלה השנייה שהעסיקה אותי וכנראה גם את כל
מי שבנו משרת בשטחים היתה, ומה אם זה היה קורה
לבשר מבשרי. האם הייתי מסכים שבני לא ישמש קלף
לשחרור מאות אסירים רוצחים בכלא הישראלי, או
הייתי פועל כמו משפחת שליט כדי להחזירו הביתה חי,
גם במחיר הסיכון שכמה מהמשוחררים ירצחו שוב, כפי
שקרה עם מרצח מהחמאס ששוחרר בעסקת שליט
ורצח את קצין המשטרה מזרחי בערב הפסח. נאמר
כבר “אל תדון אדם עד שתגיע למקומו“ אני מתפלל
שלא אצטרך לעמוד במקומן של משפחות החטופים
ומזהיר את ליאור שלא לתפוס טרמפים וגם מסיע אותו
בעצמי לצומת תפוח כשהוא יוצא לחופשה. אבל אני
מתנגד להצהרות או לחוקים שישללו כל משא ומתן עם
החוטפים. תארו לעצמכם שפתאום תגיע ידיעה בדוקה
שהנווט רון ארד נמצא בשבי בידי ארגון טרור והארגון
מוכן לשחררו תמורת שחרור מספר גדול של מחבלים
פלשתינאים, האם היה נמצא מישהו בממשלת ישראל
שלא היה מסכים לעסקה כזו כדי לגאול את רון ארד
מסבל בל יתואר שנמשך עשרות שנים? האם הכנסת
שחוקקה חוק נגד שחרור אסירים רוצחים לא היתה
משנה מיד את החוק שהיא עצמה חוקקה כדי להחזיר
סוף סוף את רון ארד הביתה?
ונסיים בסיפור אישי, כן גם אני “נחטפתי” בידי החמאס.
אין כמובן דמיון לחומרת חטיפת שלושת הנערים אבל
בכל זאת יש לקח.
במסגרת כתבה לתוכנית “יומן” בערוץ 1 הגענו
לאוניברסיטת ביר-זית בתחילת האינתיפאדה השניה.
הביקור תואם מראש עם דובר האוניברסיטה. צילמנו
וראיינו בקמפוס סטודנטים ומרצים שכמובן התבטאו
בחריפות נגד עוולות הכיבוש. כאשר אנחנו יושבים
בחדרו המפואר של דיקן הסטודנטים התפרצה פתע
פנימה חבורת סטודנטים ודרשה בצעקות להפסיק
את הראיון ולמחוק מהקלטת גם את כל מה שצילמנו
עד כה. דיקן האוניברסיטה הסביר במבוכה כי באגודת
הסטודנטים, שנשלטת על ידי החמאס, עברה החלטה
שלא משתפים פעולה עם אף ערוץ טלוויזיה ישראלי
והוא מתנצל שעל אף מעמדו הרם הוא אינו השליט
האמיתי בקמפוס.
אני כמובן סירבתי, מה פתאום שאמסור להם את
הקלטת!? ניסיתי גם לשכנעם ששידור טענותיהם
נגד הכיבוש בערוץ ישראלי רק יועיל לעניינם, אך לא
הצלחתי להזיזם מדעתם. “את הקלטת או שלא תצאו
מכאן” אמרו בנחישות. לא הייתי מוכן עדיין להיכנע
לדרישה החצופה. הצצתי מהחלון וראיתי שמכונית
הצוות שחנתה בתוך הקמפוס היתה מוקפת אבנים
וסביבה עוד סטודנטים חמומי מוח. המחשבה שאמסור
להם קלטת ריקה ובפעולה מהירה נצא מהמשרד,
ניכנס לרכב ונברח ירדה מהפרק. ניסיתי להרוויח זמן:
“אני חייב להתקשר למנהל החדשות“ אמרתי. טלפנתי
לרפיק חלבי והסברתי את הסיטואציה. הוא הבטיח
לחזור לאחר שיברר כמה עניינים. המתנו, המתח בחדר
היה גבוה. הצלם, המקליט, ואנוכי, הרגשנו בני ערובה
שגורלם תלוי בחבורת צעירים פנאטיים ולפרופסורים
והדובר שהזמין אותנו אין אומץ להגן עלינו. אחרי
חצי שעה חזר אלי מנהל החדשות עם בשורות -
המודיעין הפלשתינאי יודע על התקרית וכבר בדרך
לקמפוס בכוחות גדולים. גם צה”ל, מעודכן ודרוך לכל
התפתחות. “האם החומרים בקלטת הם כל כך טובים
ששווה בגללם לסכן חיים?” הוא שאל. היה ברור
שהתקרית הזו יכולה להידרדר לעימות מזוין. האמת
שלא היו בקלטת שום התבטאויות או צילומים כמותם
לא ראינו ושמענו אלפי פעמים. הבנתי את הרמז. האם
האינטגריטי העיתונאי חשוב בכל הנסיבות אפילו יותר
מהדם שעלול להישפך בגללי? לכן הסכמתי בסוף
למחוק תחת עיניהם הפקוחות של הסטודנטים את
הקטע שצילמנו באוניברסיטת ביר-זית. יצאנו למכונית
בלווי צמוד של הדיקן שלא הפסיק למלמל הצטדקויות.
האבנים שהקיפו את המכונית הוסרו ואנחנו יצאנו
בחזרה באנחת רווחה לאולפני הטלוויזיה בירושלים.
במסגרת הכתבה ב”יומן” ערכתי דקה שלמה של
שלג על המסך מלווה הסבר בקריינות על האלימות
שפגשנו באוניברסיטה. וכך יצא שכרם של החמסניקים
בהפסדם, במקום להשמיע טענות נגד הכיבוש בערוץ
ישראלי הם המחישו עד כמה עזה שנאתם לישראל.
ושוב לא החמיצו הזדמנות לירות לעצמם ברגל.
כל אחד יכול להסיק מסיפור הקטן הזה את מסקנתו
האישית ולשאול את עצמו האם היה פועל אחרת אני
למדתי מהניסיון הזה, שכמובן לא דומה בעוצמתו
לדילמה שעמדה בפני המנהיגים בישראל אילולא
גלעד נפתלי ואייל היו נרצחים באכזריות , שלעיתים
יש עקרונות אך ישנה גם מציאות. התפללתי שגלעד,
נפתלי, ואייל יותרו בחיים . ואם לא הייתה ברירה אחרת,
צריך היה לנהל משא ומתן על שחרורם גם במחיר
שחרור אסירים פלשתינים.