52 / 80
52
גליון 252
אבן שהם
המרוץ מגיע לשוהם ביומו השני ועובר בין בתי הספר
היסודיים ביישוב, במסלול זה מצטרפים אל הרצים
גם תלמידי בתי ספר, בוגרי תיכון, חיילים בני היישוב
ואזרחים המצטרפים לרצים.
המרוץ מסתיים בבית הספר התיכון ומסתיים בטקס
בו מוענקות מדליות ותעודות למשתתפים ומלגות
לתמידי התיכון אשר מצטיינים בפעילות למען
החברה.
רוחה של שרית מקבלת ביטוי בכל ערכי המרוץ
באימונים מחד ובמרוץ עצמו מאידך - מחויבות
למשימה משמעותית ועמידה בה, קירוב לערכי
מורשת ישראל בעיקר ומורשת צה"ל בפרט, קירוב
לערכי השירות הצבאי בכלל וערכי ההתנדבות
לתלמידים בעיקר, מחויבות לפעילות חברתית
ותרומה לחברה ושילוב כל שכבות הציבור בקהילה
היישובית.
הרצח של שרית ע"י בן עוולה, תועל ע"י המשפחה
והחברים לאירוע עצום שסוחף אחריו יישוב שלם כבר
שנים רבות. השנה, יהיה זה המרוץ העשירי לזכרה
וכל העוסקים בדבר עומלים בנושא כמה חודשים,
החל מאוקטובר החם, דרך ינואר הקפוא והרטוב ועד
למרץ הנעים.
מרוץ "השיבההביתה" לזכרהשלשריתהפך במרוצת
עשר השנים למפעל הנצחה של בני המשפחה של
שרית, של תיכון שוהם, החברים ותושבי שוהם באשר
הם.
המרוץ נקרא "השיבה הביתה"
והוא משחזר את הדרך אותה
היתה עושה שרית ממקום
שירותה – גדוד מודיעין שדה
ליד נחל עוז, עד שוהם.
המרוץ מגיע לשוהם ביומו
השני ועובר בין בתי הספר
היסודיים ביישוב, אז
מצטרפים אל הרצים גם
תלמידי בתי ספר, בוגרי תיכון,
חיילים בני היישוב ואזרחים
לימור וקס בלטקסה
מ ו רה לספ ו רט בת י כ ו ן
ו מ ו ב י לת הא י מ ו נ י ם
לפני כ 01 שנים, כשאסתר פוסטר - מנהלת תיכון שהם
פנתה אלי להוביל את המרוץ לזכרה של שריתשניאור, לא
הבנתי את המשמעות והעוצמה שיצמחו מתוך הפרויקט..
והשכול הצלחנו להקים מפעל חינוכי
מתוך האבל
שנותן כל כך הרבה למשפחה השכולה, לשמה של
שרית,לתלמידים וליישוב כולו.
בכל שנה, תלמידי יב' מתאמנים במשך 5 חודשים לקראת
המרוץ ועומדים בכללי משמעת חזקים, בגשם, בקור
וברוחות, ללא ויתורים הם מתאמנים בכדיי להיות מוכנים
למרוץ של כ 011 קמ'.
כוח הרצון לו הם נדרשים והנתינה שלהם למען משפחה
שכולה, מעוררים הערצה.
בשנה הראשונה, יצאו כ-72 תלמידים ובשנה שעברה
יצאו למרוץ כ-342 תלמידים שעברו אימונים ארוכים
בשעות בוקר מוקדמות.
עמית נוני וסיוון רוט
ב ו ג ר ו ת ת י כ ו ן שו הם
אין ילד בשהם שלא שמע על המרוץ לזכרה של שרית
שניאור ז"ל. כבר בביה"ס יסודי חיכינו לזמן בו נוכל לקחת
חלק בפרויקט הנפלא הזה, לא ידענו אם נוכל לעמוד
בקושי הפיזי הנדרש אולם ידענו כי נעשה ככול שביכולתנו
בכדי לעזור למשפחת שניאור. האימונים היו מפרחים.
בשעה 54:60 בכל שבוע היינו מתכנסים באולם הספורט
של התיכון, כאשר גם חצי דקה היתה נחשבת לאיחור.
לאחר תדריך קצר יצאנו לרוץ. משבוע לשבוע הקושי גבר,
מס' הק"מ גבר והקור היה בלתי נסבל. לימור החדירה
בכולנו את האמונה כי אנחנו בלתי מנוצחים ולא היינו
מוכנים להישבר. הידיעה שאנו משנים חיים של משפחה
שלמה, מנציחים אבדהשלעולם לאתשוב, מעליםחיוך על
פני משפחה שכולה הם חזקים יותר מכל דבר. באימונים
הראשונים היינו מתעייפים מהר, חוזרים עם שרירים
תפוסים, מותשים וחסרי כוחות. אט אט הריצות הפכו
קלות ומהנות, עד כדי כך שהיינו נפגשים בערבים לריצות
נוספות . מחוסר יכולת לרוץ 001 מטר הגענו ליכולת לרוץ
7 ק"מ. המרוץ גרם לנו להאמין בעצמינו ולדעת שהשמים
הם לא הגבול. ניתנה לנו הזכות להיות שותפים לחוויה
הגדולה יותר מכל אדם, מעצימה, משמעותית וחד פעמית
אותה לא נשכח לעולם.