37 / 72
37
289
גליון
אבן שהם
צופית גרנט היא שחקנית ויוצרת, אשת טלוויזיה
ותיאטרון ומנחת התוכנית הדוקומנטרית ‘אבודים’.
לפני כשנתיים התגרשה ממאמן הכדורגל אברם
שנות נישואין, במהלכן בילו שנים
22
גרנט, לאחר
ארוכות בנפרד, כשהוא מאמן באירופה והיא כאן
בארץ, עם ילדיהם המשותפים, דניאל ורומי. מאז,
היא מצאה זוגיות ואהבה גדולה חדשה, התחברה
לקבלה והיא ממשיכה לעצב את תפיסת עולמה
ההוליסטית, שמתעקשת על אור, גם כשנדמה
שחשוך כאן.
במשך שנים רבות, אנחנו מכירים אותה כפרסונה
ציבורית צבעונית, “ההיא ששתתה פיפי במילקשייק”,
“זאת שפתחה את הפה על מישהו שהעז לומר
משהו על בעלה”. צופית של היום רחוקה מאוד
מהדימוי ההוא, אבל היא גם לא מתכחשת ובטח
שלא מתנצלת. לשאלתי, האם צופית של “אבודים”,
היא הצופית האמיתית? היא עונה, שצופית של
מילקשייק, היא זו שהוציאה אותה מהבינוניות וזו גם
זו, הן שתיהן היא.
מחשבה יוצרת מציאות
בפתח
1969
היא נולדה בשם סופיה אלישיב, בשנת
. “אבא ואמא
5
תקווה. הוריה התגרשו כשהיתה בת
שלי עשו משפט שלמה ופשוט חתכו באמצע”, היא
מספרת, “ברגע אחד, אבא ואחי ואחותי, נעלמו מחיי.
אבא הלך ואחיי נשלחו לפנימיות רחוקות, שנים
לא ראיתי אותם. נשארתי עם אמא, שהיתה חסרת
אמצעים ויכולת לטפל בי. ברגע אחד, חיי התהפכו
והפכתי להיות בודדה בעולם”.
אם היית צריכה לזקק את חוויות הילדות שלך
לתחושה אחת, מהי התודעה הזו ועד כמה
היא דומיננטית בחייך?
“הדבר הכי משמעותי שלקחתי מהילדות שלי, זה
את הרגע הזה שבו נעזבתי אצל סבתא שלי. אחרי
הפרידה, אמא נשארה בלי כסף ובלי עבודה, היא
לא היתה מסוגלת לכלכל את שתינו ויום אחד היא
פשוט לקחה אותי ושמה אותי אצל סבתא. היחסים
בין אמא שלי ואמא שלה, היו קשים ולא פתורים
וסבתא מאוד כעסה עליה, על הבחירות שלה, על
המעשה הזה. אני זוכרת את סבתא דוחפת אותי
לעברה וצועקת עליה, ‘תטפלי את בבת שלך!’, אבל
אמא לקחה את הדברים שלה ועזבה את הבית של
סבתא. לפני שיצאה, אמרה לסבתא, ‘אני הולכת, אם
היא תפריע לך, שימי אותה בכביש”. זה היה הרגע
המכונן שלי, הייתי בת חמש וחצי, במרכז הסלון של
סבתא, ילדה עזובה שברגע זה ננטשה על ידי אימה
והאמירה הזו שלה, הביאה אותי לקבלת החלטה
הישרדותית מיידית שאני אהיה ילדה טובה ולא
אפריע ולא ישימו אותי בכביש.
מרגע זה ואלך, כל המאמצים שלי הופנו למטרה
האחת והיחידה, להיות ילדה טובה. הרצון הזה, לבטח
את הקיום שלי בדרך של השבעת רצון, של להיות
נוחה וקלה לטיפול, הפך לטבע שני שלי. באותו יום
אמרתי לסבתא, שאני אעזור בכל דבר וכך היה. עד
, ידעתי לעשות הכל בבית – שטיפת כלים,
9
גיל
רצפות, כביסות, הכל. סבתא וסבא היו מאוד טובים
אלי, אהבו אותי והרעיפו חום ויחס טוב ובתמורה,
מבלי לדעת כלל מה עומד מאחורי ההתנהגות הזו,
הם קיבלו את נכדת החלומות, טובה וצייתנית, קלה
ושקטה”.
שלוש שנים לאחר מכן, חזרה אימה ולקחה אותה.
“אמא שלי קנתה דירה ובאה לקחת אותי. עבורה,
זו היתה ההתאחדות שלנו והיא ייחלה לכך וגם אני.
אבל בשבילי, אחרי שכבר התרגלתי לחיים אצל
סבתא וסבא, זה היה עוד שינוי. פחדתי מהשינוי,
אבל יותר מהכל, פחדתי להיות לבד. החיים שלי עם
אמא היו רצופים ב’לבד’ הזה, שכל כך התייראתי
מפניו. היא עבדה שעות ארוכות ואני חיכיתי לה
בבית, עד שעות הלילה, עד שחזרה”.
הילדה הקטנה, היושבת על מפתן ביתה וממתינה
לאמא שתחזור, היתה מכמירת לב ולא עבר זמן רב,
עד ששכן חביב פנה אליה וקשר איתה קשרים. הוא
הזמין אותה אליה, עטף אותה בדאגה ובאהבה ויצר
את התשתית המושלמת ליחסים פדופילים. “הוא
היה הטורף ואני הייתי הטרף, הקורבן המושלם –
קטנה ומפוחדת וחסרת ביטוי עצמי. פחדתי להיות
לבד והנוכחות שלו הרגיעה אותי ומצד שני, המחיר
היה כבד וקשה”. במשך שנה וחצי היא היתה קורבן
לעבירות מין. כדרכם של קורבנות, היא לא שיתפה
ולא סיפרה לאימה דבר. “זה היה סוד, אסור היה
לגלות ואני, הצייתנית, לא סיפרתי דבר. זה נמשך
שנה וחצי ואז ביקשתי לעבור לפנימייה וכך היה”.
הפנימייה הראשונה, היתה התחלה חדשה לחיים
עצמאיים ובעיקר, לעוד מעברים. “הייתי תלמידה לא
טובה, עברתי ממקום למקום ובכל שנות ילדותי לא
היה לי עוגן קבוע. הדבר היחידי הקבוע, היה אותה
התחושה הפנימית שהזכרתי קודם – להיות טובה.
רציתי את הטוב בנואשות ממש, ראיתי וחיפשתי את
הטוב בכל אדם ובכל סיטואציה, נחלצתי לעזרתם
של ילדים שהיו חלשים ממני, גם כשהפכתי שוב,
לתקופה מסוימת, לקורבן של אחד המדריכים
בפנימייה. מצד אחד הייתי קורבן ומצד שני, חיכיתי
לביקורים של אמא, שהגיעה כשיכלה, ואז היתה
אומרת לי כמה היא אוהבת אותי, כמה אני מדהימה
וזה מה שבחרתי לקחת איתי הלאה. לא הייתי ילדה
עצובה או מרירה”. מהפגיעה המינית השניה ניצלה,
שוב, כאשר ביקשה מאימה להוציאה ולהעבירה
לפנימייה אחרת. גם הפעם, מבלי שחשפה בפניה
את המניע האמיתי לבקשתה. המוטיב הזה, של
ההסתרה, מאפיין את נפגעי עבירות המין. היום,
כאדם בוגר, צופית מנצלת במודע את הפרופיל
התקשורתי הגבוה שלה, כדי לדבר, לשתף ובעיקר,
כדי לעודד קורבנות אחרים לא להמשיך וליפול
קורבן למתעלל, גם שנים אחרי.
איך עושים את זה? איך מתגברים ולמרות
חוויות ההתעללות והפגיעה הקשות, מצליחים
לא להפוך לאדם כואב?
“עבורי זה מתחיל בגרעין האישיות שלי, שבו
טמונה היכולת לראות את הטוב ולדבוק בו. תחילתו
, להיות טובה ובהתרגלות
5
בהחלטה של ילדה בת
להתנהגות טובה ומשליך על תפיסת עולם שלמה,
שהתפתחה מאוד בשנים האחרונות, ככל שאני
מעמיקה בלימודי הקבלה. היום אני יודעת, שהנרטיב
המרכזי של החיים שלי, זה הכרת הטוב. זה משחרר
דפוסי התנהגות שליליים, מונע ממני להנציח את
הקורבן שבי ולטפח אותו. הרי למה שפדופיל עלוב
נפש ישלוט בי ויקבע לי את המשך החיים שלי? למה
שאני אחיה בכאב, כשלא עשיתי רע? אני שולטת
בהבנה הזו והמזג שלי הוא שקובע את חיי, לא אף
אחד אחר”.
"
"
"
"אני זוכרת את סבתא דוחפת
אותי לעברה וצועקת עליה,
'תטפלי את בבת שלך!', אבל
אמא לקחה את הדברים שלה
ועזבה את הבית של סבתא.
לפני שיצאה, אמרה לסבתא,
'אני הולכת, אם היא תפריע
לך, שימי אותה בכביש"
הוא הזמין אותה אליה, עטף
אותה בדאגה ובאהבה ויצר
את התשתית המושלמת
ליחסים פדופילים. "הוא היה
הטורף ואני הייתי הטרף,
הקורבן המושלם – קטנה
ומפוחדת וחסרת ביטוי עצמי.
פחדתי להיות לבד והנוכחות
שלו הרגיעה אותי ומצד שני,
המחיר היה כבד וקשה"
עם אימה שמרה על קשר
חם ובערוב ימיה, סעדה אותה
במסירות ובאהבה גדולה. את
כל מה שאמרה לאימה וכל
מה שנאמר ביניהם, לא זכתה
לעשות עם אביה, שנפטר
לפני שנים. איתו, שעזב אותה
והקים לעצמו משפחה חדשה,
לא השלימה בחייו