39 / 80
39
גליון 582
אבן שהם
נשארנו משפחה
נסיה גדלה בכפר הנוער, שהיה ביתה עד שיצאה
לשירות הצבאי. היא נטמעה היטב בכפר, למדה ועבדה
במשק, הייתה מעורבת בתפקידי הובלה והנהגה.
“הייתי מאוד פעילה מבחינה חברתית ולימודית, הייתי
בוועדת קבוצה, במועצת הנוער וגיליתי שהפעילות הזו
מתאימה לי ולאישיות שלי”.
למרות שבנתה לעצמה חיים חדשים, נסיה נשארה
קרובה לאחיה ולאחותה ולבני המשפחה המורחבת.
“אחי היה איתי בכפר הנוער כל השנים ואני שימשתי
לו אחות בוגרת ודמות הורית. אחותי, שהיתה צעירה
מאיתנו, בקושי בת שנה כשעזבנו את הבית, גדלה
אצל הדודים. בשבתות ובחגים אחי ואני היינו באים
אליהם וכך שמרנו במשך כל השנים על קשר חם
והדוק. עד היום אחותי ואני קרובות מאוד. אנחנו לא
מתעלמות ומדי פעם יש שיחות שעוסקות במה שהיה
ובמה שעברנו, אבל את שלב החפירות הקשה, עברנו
מזמן. אנחנו חיות את ההווה שלנו, את המשפחות
והילדים כמו כל זוג אחיות. אני עד היום מטפלת
באבא שלנו, זו בחירתי והיא מקבלת אותה”.
אהבה ממבט ראשון
את לימודיה סיימה בהצטיינות. את הקרדיט היא נותנת
לכפר הנוער, “שלא נתן לאף אחד מאיתנו ליפול”, היא
אומרת. “לא רק אני, כל החברים וכל הילדים בקבוצה
שלי, סיימו את הלימודים, המשיכו לשירות צבאי ערכי
ולחיים נורמטיביים וטובים. כל אחד מאיתנו הגיע עם
תיק לא קל וכולם התמודדו בהצלחה. אנחנו עד היום
שומרים על קשר, מדברים ונפגשים באירועים. החיבור
בנינו הוא כמו של משפחה, בכל זאת, גדלנו יחד
במשך הילדות”.
בצבא שירתה כקצינת קישור בשריון, במחזור קצינות
ייעודי הראשון בצה”ל. אחרי שנת קבע בצבא,
השתחררה ונסעה לטיול הגדול בחו”ל. “טסתי עם
חברה לדרום אמריקה וטיילנו במשך כמה חודשים.
בצפון ברזיל, בעיירה נידחת, הלכנו שתינו ברחוב
ופתאום אני רואה בחור מדהים הולך מולי. אמרתי
לחברתי, ‘תראי איזה בחור מקסים!’, היא שאלה אותי,
‘מי מהם?’, כי זו היתה חבורה של עשרה בחורים.
אבל אני ראיתי רק אותו, בכלל לא ראיתי שהיו איתו
אחרים. חלפנו זה על פני זו והמשכנו ללכת. באותו
לילה, הלכנו לפאב מקומי, שם פגשתי מכר שלי.
דיברנו ואז הוא אמר לי, ‘תכירי, זה חבר שלי תומר’.
הרמתי את המבט וזה היה הוא. הבחור שראיתי
ברחוב. תומר פנה אלי ואמר, ‘שבי, לא נפסיד אחד
את השניה שוב’. התיישבתי וזהו. אהבה ממבט ראשון.
תומר היה הבחור היחידי שמהתחלה ידע עלי הכל,
נפתחנו ושוחחנו על הכל ובמשך שבוע וחצי טיילנו
יחד, צמודים”.
שבוע וחצי לאחר שהכירו, נסיה עזבה את דרום
אמריקה וטסה לארה”ב. “אני הייתי בסוף הטיול שלי,
הוא היה בתחילתו והמשיך עם החברים עוד שלושה
חודשים. היה קשה מאוד להשאר בקשר, כי אז
לא היו פלאפונים ומיילים ואמצעי תקשורת כאלו.
קיבלתי ממנו מכתבים ארוכים שהוא כתב ושלח אלי,
לכתובת שבה שהיתי שם. אחרי שלושה חודשים
הוא הגיע ועברנו לגור יחד. נשארנו בארצות הברית
במשך מספר שנים. התחתנו שם, עבדנו וחזרנו לארץ
כשהייתי בחודש השביעי להריוני עם בתי הבכורה”.
הייעוד שלי מצא אותי
גרנו בתל אביב, ילדתי את שחר, לא היתה לי תוכנית
לחיים, עדיין החלטתי מה אעשה כשאהיה גדולה.
כששחר היתה בת חודשיים, הגעתי לפגישת מחזור
בבן שמן. שמחתי והתרגשתי לפגוש את החברים
והחברות, המורים והצוות המדהים. הם הפתיעו
אותי בהצעה, לבוא ולעבוד בכפר כאם בית באחת
הקבוצות כמו זו שאני גדלתי בה. אחרי שהתאוששתי
מההפתעה, אמרתי לעצמי, ‘למה לא?’. זו היתה בעיני
הזדמנות לתת בחזרה למקום שקיבלתי בו כל כך
הרבה. לא ידעתי שיש לי את זה וזו הנשמה שלי, אם
ההצעה הזו לא היתה מגיעה אלי, יתכן והייתי בוחרת
בתחום אחר לגמרי.
עברנו לגור בכפר הנוער, בצד השני של הכביש,
במתחם מגורי העובדים. זה מעבר מאוד משמעותי,
לחצות את הכביש ולהפוך מחניכה לאם בית”.
מרגע שנכנסה לעניין, נסיה עשתה את זה בדרך
היחידה שהיא יודעת – עד הסוף, עם כל הלב והנשמה.
ברגע שפגשה את קבוצת הילדים ידעה שהיא במקום
הנכון. בשנה השנייה שלה, קיבלה קבוצת ילדים
בכיתה ז’ והמשיכה איתם עד שסיימו יב’.
מה היה תפקידך אם בית בכפר?
“כאם בית ליוויתי את הילדים מהבוקר – הערתי
אותם, עזרתי להם להתכונן לבית הספר, ארוחת
בוקר וסנדוויצ’ים. בשעת הצהרים חיכיתי לילדים
בבית הקבוצה, הכנתי להם ארוחת צהרים, שמעתי
והקשבתי לחוויות שלהם מיום הלימודים, עזרתי להם
להכין שיעורים וביליתי איתם את שעות אחר הצהרים.
שישי-שבת היינו תומר ואני, הורים לילדי הקבוצה
שנשארו בכפר. זו דרך חיים מאוד אינטנסיבית, מאוד
דורשת. לא קל להיות הורים לילד אחד או שניים, כאן
את נדרשת להיות אם לארבעים ילדים ולתת לכולם
חום ואהבה וחיזוקים ותמיכה. לדאוג להם, שלא ירגישו
בודדים, שלא ירגישו עזובים, לעזור בפתרון בעיות,
להיות אמא לארבעים ילדים ולתת לכל אחד מהם את
ההרגשה שהוא יחיד ומיוחד”.
איך גורמים לילדים להרגיש מיוחדים בתוך
קבוצה גדולה?
“הגישה החינוכית שלי מהרגע הראשון היתה מאוד
ברורה: לתת לילדים הזדמנויות, לתת להם הקשבה,
תמיכה ומלא מלא חום. להעמיס עליהם חיבוקים
ונשיקות, אהבה בלי גבול ובשום מצב, בשום מצב
– לא לתת להם רחמים. רחמים הם אויב החינוך
והתפקיד של ההורה הוא לחנך ולקדם את הילד. אני
אמפטית אבל לא מזדהה, קשובה אבל לא מרחמת.
רק בדרך הזו הצלחתי לקבל אותם מבלי לטבוע, מבלי
להיות מוצפת מדי ברגשות ולאבד את הכיוון שלי
כהורה, שמנהיג את הקבוצה ומנווט אותה”.
איך הנתינה האינטנסיבית הזו מסתדרת עם חיי
משפחה של זוג צעיר? איך שומרים על הפרטיות,
על הרומנטיקה, על התא המשפחתי הקטן?
“אי אפשר לעשות את התפקיד הזה לבד, כי זה אורח
"
כל אחד מאיתנו הגיע עם תיק לא
קל וכולם התמודדו בהצלחה. אנחנו
עד היום שומרים על קשר, מדברים
ונפגשים באירועים. החיבור בנינו
הוא כמו של משפחה, בכל זאת,
גדלנו יחד במשך הילדות”
נסיה ותומר "הנס שלי"