32 / 64
32
גליון 382
אבן שהם
רועי חן רביב נולד לפני 02 שנה בראש העין. כשהיה
בן חצי שנה, התגרשו הוריו ורועי ואחותו נשארו לגור
עם האם, שעבדה ימים ולילות כדי לפרנס אותם. עוד
טרם ידע להגות את המילים ‘אבא’ ו’אמא’, קיבלו
חייו תפנית והוא כלל לא היה מודע לכך שמסלול
חיי המשפחה השתנה ולא יהיו עוד משפחה ‘רגילה’.
במשפחתו שלו לא יהיו שבתות משותפות, טיולים
משפחתיים וחיבוק גדול עם אבא ואמא, דברים
שתינוק בן שישה חודשים לא מכיר, אבל בתוכו יודע,
שכך צריכים הדברים להיות.
על הרקע לגירושי ההורים הוא לא רוצה להרחיב
ומאז ובמשך שנים הקשר עם האב היה רופף בלבד.
לאם, שעבדה כיועצת ארגונית, היה קשור מאוד,
אבל עול החיים והפרנסה העיבו על שגרת היום
יום. “אמא עבדה קשה תמיד”, מספר רועי, “כל
היום במרדף אחר הפרנסה. היו זמנים קשים יותר
ופחות, אבל הענן הזה תמיד ריחף מעל. בתור ילד
הייתי מודע לכך, גם אם לא ידעתי תמיד להעריך
את הנתינה שלה והמסירות שלה אל מול האתגרים
שאיתם היא התמודדה. היו הרבה עליות ומורדות,
לאמא לא היתה תמיכה של משפחה מורחבת, היינו
לבד והיא היתה המבוגר האחראי והיחידי בחיי”.
עם אביו הקשר היה לא יציב. “אבא חי עם אישה
אחרת כל השנים הללו. הקשר איתו לא היה קבוע.
אחותי, שמבוגרת ממני בחמש שנים, סירבה במשך
כל הזמן להיות איתו בקשר ואני ראיתי אותו מדי
כמה שבועות. הבית שלו לא היה ביתי, ישנתי שם
לעיתים נדירות בלבד ואבא לא היה דמות הורית
קבועה שמגדלת, מחנכת וקרובה אלי. היו פעמים
שאבא היה מגיע ולוקח אותי והיינו מבלים יחד והיו
פעמים רבות שהוא לא היה מגיע”.
חוסר היציבות עשה את שלו. רועי גדל להיות נער
שמסתובב בשעות הערב והלילה ברחובות עם
חבריו. אמו ניסתה לשווא להניעו מכך ולהכריח אותו
להתנהגות נאותה. לילה אחד, לאחר עוד מריבה, היא
נעלה בפניו את הדלת. רועי עוד זוכר את הכעס,
הזעם שהיה שם. “עשיתי בלאגן גדול, הרבה רעש
בשכונה, אבל אמא לא ויתרה. בסופו של דבר, אבא
הגיע לקחת אותי וישנתי אצלו”.
ה”טיפול בהלם” לא עשה את העבודה. המפגש
הראשון של רועי עם המשטרה אירע כשהיה בכיתה
ו’. “הייתי יוצא בלילות עם חברים, מתעסקים בנפצים.
ההורים נקראו לאסוף אותי מתחנת המשטרה
וזו היתה נקודת שבירה עבורם. הם החליטו שאני
מסתובב בחברה לא טובה ואני צריך להתרחק
מהחברים הללו. אני התרסתי כנגדם ואמרתי להם
שבכל מקום שאליו ישלחו אותי, אמצא את הדרך
לחזור חזרה לחברים”.
על אף התנגדותו, נשלח רועי לפנימיית הנוער בבן
שמן. הוא נכנס לכיתה ז’ באמצע השנה כתלמיד
אקסטרני ובכל יום היה חוזר לבית אביו במושב בית
עריף. בשנים הללו ובעקבות המעבר, התחדש הקשר
עם האב ובמקביל ניתק רועי באותה תקופה את
הקשר עם אמו. אבל גם שם העדיף רועי להתרועע
עם חברים פחות טובים. “זמן קצר לאחר שהגעתי לבן
שמן, כבר הסתובבתי ברחובות, הברזתי משיעורים,
עישנתי נרגילה והתחלתי לשתות אלכוהול”. עוד
בשנה הזו נפתח לרועי תיק ראשון במשטרה על
תקיפה בנסיבות מחמירות בבית הספר ורועי סולק
מהמוסד הלימודי.
התחנה הבאה היתה בחטיבת הביניים נחשון.
החטיבה, השייכת למועצה האיזורית חבל מודיעין,
נמצאת בשוהם ורועי התקבל אליה בזכות אביו
שעבד באותה העת במועצה. “הייתי עמוק בראש
של הדאווין, כל מה שעניין אותי באותה התקופה זה
הדימוי שלי. מה יגידו עלי, איזה גבר אני”. רועי לא
נכנס לשגרת הלימודים, הרבה להסתובב ויום אחד
תגרה מילולית עם נער בבית הספר גלשה לקטטה
קשה בתחנת האוטובוס. “החלפתי מילים עם נער
בבית הספר, וכשחיכיתי להסעה שלי למושב, קפצו
עליי שני ילדים. אני זוכר שנכנסתי לטירוף, היה לי
חשוב מאוד לא לחטוף מכות, לשמור על הפאסון
שלי ועל הדימוי הכוחני שלי. בסופו של דבר, הנערים
ברחו מהמקום ואני הייתי שמח - עכשיו כולם יודעים
שאיתי לא מתעסקים”.
בכיתה ח’ החל להשתמש בסמים. “סמים קיימים
בכל הארץ. היום ילדים שותים אלכוהול בגיל מוקדם
ומי שרוצה סמים, מוצא אותם בקלות, גם בסביבה
“טובה” כמו שוהם וחבל מודיעין”, אומר רועי.
"
בכיתה ח’ החל
להשתמש בסמים.
“סמים קיימים בכל
הארץ. ומי שרוצה סמים,
מוצא אותם בקלות, גם
בסביבה “טובה” כמו
שוהם וחבל מודיעין”
גורלו בידו
החיים של רועי היו בדרך
למקום רע מאוד. אלימות,
תגרות, סמים ותיקים פתוחים
במשטרה. הכתובת היתה על
הקיר ורועי היה עוד נער בעייתי
במוסד לעבריינים צעירים,
שלא מצא לעצמו מקום
בעולם. רגע לפני שהוא נכנס
לסטטיסטיקה הבלתי נמנעת,
כשהוא נמצא במוסד סגור בצו
בית משפט, רועי הצליח להרים
את עצמו ולחולל שינוי בחייו.
היום, כשהוא משרת כחייל
קרבי בצבא שכבר וויתר עליו,
הוא מעביר מסר של העצמה
לבני נוער: הגורל שלכם -
בידיים שלכם
מ א ת ג א י ל י ש י ף