36 / 96
tabakawood.com :
אתר
|
גבי טבק 0583945-450 תושב שוהם
מ ת מ ח ה ב מ ט ב ח י ם
נ ג ר ו ת א י כ ו ת י ת
מרב רסובסקי
ארכיטקטית ומעצבת
B.Arch.
050-3935030
mfrsky@gmail.com"אדריכלות מתחילה
כאשר אתה מחבר
בזהירות שתי לבנים.
שם זה מתחיל".
הארכיטקט מיס ואן דה רוהה
hadarmg@netvision.net.ilלתגובות:
0
מאת מוקי הדר
לקראת עונת הטיולים בחו"ל
“אדם בתוך עצמו הוא גר“ אבל לעיתים הוא רוצה
לצאת קצת להתאוורר ולצאת לטיול. עכשיו זו העונה
שבה עסוקים רבים בתכנון הטיולים לחו”ל. אני
לא רוצה לתת עצות לאלו שיוצאים לחו”ל עם כל
המשפחה' עם האשה או עם הבעל, וגם לא לאלה עם
החברה הקבועה או החבר מההסיירת. אני רוצה לספר
על אלה שיוצאים לטיול עם פרטנר שאינו מוכר, בליינד
דייט שלא נמשך ערב אחד אלא שבועות רבים ולכן
מסוכן. מצד אחד זה מתכון בטוח להרוס לחלוטין את
החופשה אך מצד שני יכול להיות חוויה נעימה וליצור
קשרים הדוקים. לא מעט
זוגות נישאו אחרי שהכירו
בטיול.
הפעם הראשונה בחיים
שיצאתי לטיול בחוץ לארץ
הייתה ב-8691 בחופשת
הקיץ, בסיום השנה
הראשונה באוניברסיטה.
כסף היה בהחלט בעיה,
לכן הרעיון היה להפליג
באוניה לאיסטנבול. הכרטיס
הכי זול עלה רק 25 דולר,
משם בטרמפים ליון, מעבר
במעבורת לקצה המגף האיטלקי וביקור בונציה,
פירנצה ורומא והפלגה בחזרה באוניה מנפולי לחיפה.
לא היה לי אומץ לצאת לבד לטיול שאפתני כזה ולכן
חיפשתי פרטנר. לפני 45 שנים נסיעה כזו נחשבה
למבצע מאד לא שגרתי לכן אף אחד מחברי לא הסכים
להצטרף. ידידה המליצה על מירי אליאב שלמדה
בחוג לפילוסופיה ורצתה לצאת לטיול בקיץ וחיפשה
שהו לטייל איתו. נפגשנו פעם אחת בלבד בירושלים
ִ
מ
לתאוּמים. הפעם השנייה היתה על סיפון אוניית
הנוסעים התורכית שיצאה מנמל חיפה לאיסטנבול.
ארבעה ימים נמשכה הנסיעה עם עצירות בקפריסין,
מרמריס ואיזמיר, בהן עלו וירדו נוסעים עניים כמונו.
כשעגנה הספינה באיסטנבול ירדנו מהסיפון נרגשים
לקראת המפגש עם העיר המסעירה שבה נפגש
המזרח עם המערב. כבר מהימים הראשונים התברר לי
ולמירי שיש בעיה. אני מאד התלהבתי מהצד המזרחי,
מהשווקים הצבעוניים והמלוכלכים, מרציפי הנמל שבו
מעמיסים מאות סבלים את האוניות שקי קמח ומלט
על הגב ללא שום מנופים כמו לפני מאות שנים. אהבתי
את בתי הקפה בו יושבים התורכים על שרפרפים
ומעשנים נרגילות. למירי זה לא התאים. היא טענה
שהיא לא יכולה לסבול שהלכלוך והאבק ברחובות
נכנסים לה לנעלי הסירה שהיו אז באופנה. היא אהבה
את הצד המערבי של איסטנבול, את מוזיאון הטופקפי,
את כנסיית איה סופיה והמסגד הכחול, הסטריליים
לטעמי. בקיצור, מהר מאד התברר שאנחנו לא בראש
אחד. כל אחד מושך את הטיול לכיוון שלו מה שיוצר
מתחים קשים. אם כבר בהתחלה לא מסתדרים,
מה יקרה בהמשך הטיול ביוון ואיטליה? השאלה על
היפרדות ושכל אחד ימשיך לבד לא עלתה על הפרק.
ג’נטלמן כמוני לא היה נוטש בשום מקרה את בת זוגו
בארץ זרה. אחרי כמה ימים מתסכלים באיסטנבול
הגיע הזמן להמשיך ליון. מצאנו בחור אנגלי עם
חיפושית פולקסווגן שתמורת השתתפות בעלות הדלק
יסיע אותנו לאתונה בירת יון. הנסיעה נמשכה יומיים.
שמתי לב שהאנגלי נדלק על מירי ולכן בחרתי כל
הנסיעה לשבת מאחור על אף רגלי הארוכות והשארתי
למירי את המושב הקדמי לצד הנהג. הגענו לאתונה,
התוכנית היתה להמשיך לאי מיקונוס שבים האגאי.
”תראה מוקי“ אמרה לי מירי ”אני מקווה שאתה לא
כועס אבל אני מעדיפה להמשיך לטייל עם הבחור
האנגלי ביוון. אם אתה מסכים, ניפרד וכל אחד ימשיך
בדרכו, נפגש שוב בנפולי בסוף החודש ונחזור ביחד
באוניה לחיפה כפי שתכננו.” “אין בעיה אם את רוצה
להמשיך עם האנגלי, לא אפריע ואשמח להמשיך
לטייל לבד“ בירכתי את מזלי הטוב, התרגיל הצליח.
אם מירי לא היתה מציעה את הפרידה לא הייתי מסוגל
לפרק את החבילה.
המשך הטיול היה נפלא. במיקונוס השתזפתי בחוף
נודיסטים והכרתי צעירים מכל העולם, בעיר בולוניה
שבאיטליה התארחתי אצל חברי עידו שלמד שם
רפואה, תפסתי טרמפים לוונציה ולרומא ולא איחרתי
להגיע במועד לנמל נפולי. גם מירי הגיעה בזמן והאוניה
הרימה עוגן. החלפנו חוויות והסכמנו שההחלטה
להיפרד היתה נכונה והיטיבה עם שני הצדדים, אלא
שלא היינו מודעים כלל לאיזו מהומה בין לאומית
גרמנו.
מיון שלחתי גלויה צבעונית להורי וסיפרתי שאני עושה
חיים וציינתי שמירי ואני
ממשיכים לטייל כל אחד
בנפרד. מירי לא שלחה
גלויה. צריך לזכור שאז
עוד לא הומצא הטלפון
הסלולרי או האינטרנט,
הדואר היה אמצעי
הקשר היעיל ביותר.
הוריה המודאגים של מירי
צלצלו להורי לשמוע מה
שלום המטיילים הצעירים.
כששמעו שנפרדנו וכל
אחד ממשיך לטייל בגפו,
נכנסו לפאניקה. אביה של מירי כיהן כמנכ”ל משרד
החוץ. הוא הפעיל את השגרירות ביוון ובאיטליה
במאמץ חירום למצוא את הבת האובדת.
שבועיים ימים רדפו אנשי השגרירות אחרינו, הם
הגיעו אפילו לחברי עידו בבולניה יום אחרי שעזבתי.
הם סרקו את אכסניות הנוער והפעילו את המשטרה
היוונית והאיטלקית אך לא העלו דבר.
בנמל חיפה חיכו ההורים. כשירדנו מהאוניה הם היו
מוכנים ומזומנים להעניק לנו שתי סטירות לחי על
הבלאגן שגרמנו. סטירות הלחי היו כמובן מטאפוריות
אבל לא אשכח את מבטי הזעם ששלח מנכ”ל משרד
החוץ לעברי, ברור שהוא מאשים רק אותי בנטישת
בתו באתונה, לא הסגרתי את העובדה שהפקדתי
אותה בזרועותיו של בחור אנגלי מרצונה החופשי. הרי
אני גנטלמן עד הסוף.
אתם חושבים שלמדתי את הלקח שצריך לבחור טוב
טוב את הפרטנרים לטיול? רק לפני שבוע חזרתי על
טעות דומה בהפלגה בקרואטיה אבל זה כבר סיפור
אחר.
36
גליון 672
אבן שהם