אבן שהם - המגזין של שהם וישוביי חבל מודיעין - גליון 272

32 / 80

32 גליון 272 אבן שהם
קליניקה בשוהם 054-4351332
טיפול פרטני, זוגי ומשפחתי
התמודדות עם מצבי לחץ ומשבר ●
בזוגיות ובמשפחה
שיפור התקשורת ופתרון●
קונפליקטים בזוגיות
יעוץ והדרכה הורית, ●
סמכות הורית למתבגרים
נאוה זילברשטיין
M.S.W. עובדת סוציאלית קלינית
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת
מיכל פיקרסקי| משהו אישי
פעם, לפני שנות דור וקצת, נולד לנו בננו הבכור. ילד
ראשון, נכד ראשון לכל הצדדים, אחיין ראשון וכמעט
התינוק הראשון של החברה. בקיצור נסיך הכתר. וכראוי
לבן אצולה, המלך לעתיד, צולם הילד מרגע היוולדו (בעצם
יומיים אחרי, כי כראוי לקיסרים הילד נולד בניתוח קיסרי
ואז עוד לא צילמו בחדרי ניתוח). כל חיוך, כל צעד, כל
משחק, כל הברקה, ואפילו בכי- הכל צולם, הונצח ותועד.
ם. קנינו פילם, ְ יל ִ המצלמה דאז עוד הייתה בעידן הפ
הכנסנו למצלמה ודאגנו שבבית או בתיק יהיה עוד אחד
רזרבי. צילמנו את הרגעים המשמעותיים וגם את אלו
שפחות. ואחרי שצולמו 42 או 63 תמונות ניגשנו, אחר
כבוד, לחנות הצילום הקרובה ופיתחנו את הסרט. את
התמונות המטושטשות או החשוכות (והיו הרבה כאלה,
מעולם לא הייתי צלמת טובה), זרקנו ואת הנותרות סידרנו
באלבומים, באהבה. לפעמים הזמנו עותקים לבני משפחה
וחברים ולפעמים גם קיבלנו מהם תמונות שלנו.
“תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים”, אומר הפתגם. ואם
לבדוק על פי מספר התמונות באלבומי הילדות המוקדמת
של בכורי, אין ספק שכתבנו את האנציקלופדיה העברית
מחדש, על כל כרכיה. ועדיין לא הזכרתי את מצלמת
הוידאו, שבאופן רשמי היתה שייכת להורי אבל ‘הושאלה’
לנו. גוש שחור במשקל טונה וחצי שעבד בשירותינו ללא
ליאות.
אחרי לא מעט שנים נולד הנסיך השני. גם הוא זכה לאותה
התייחסות מלכותית בחודשי חייו הראשונים. שנה וחצי
אחריו נולדה הנסיכה.
ועכשיו, עם שני פעוטות בבית, ילד שאוטוטו נכנס לגיל
ההתבגרות, בעל וכלבה - מי חשב על צילומים? למי בכלל
היה זמן או אנרגיה להצטלם? וככה הצטמצמו ימי הצילום
לטיולים, חופשות, ימי הולדת ואירועים מיוחדים.
במהלך השנים הפסיקה חברת קודאק לייצר את
הקודאקכרום - הלא הוא הפילם בו צילמנו. אותו פילם
אותו הנציח פול סיימון בשירו הנושא אותו השם. ובמקביל
נכנסו לחיינו הטלפונים הניידים, דור 2 בערך עם מצלמת
0 פיקסלים, אבל מה - הכי זמין שיש. אמנם השקענו
את מיטב כספנו במצלמה דיגיטלית ואף הקפדנו להכניס
לנרתיקה כרטיס זיכרון נוסף וסוללה רזרבית, אבל איכשהו
דווקא היא לרוב נשכחה בבית או באוטו או באיפשהו. אי
אפשר לסמוך על מצלמות כשבאמת צריך אותן, בעוד
הטלפון הנייד, הנאמן והזמין תמיד, נשלף מנדנו ומצלם
את האירוע בכל זמן נדרש. אמנם באיכות מזעזעת
ובטשטוש רב, אבל האירוע תועד. ואז נשכח בתוככי הנייד
לנצח נצחים. המסודרים היו מחברים כבל ומורידים את
התמונות למחשב (ושם הן נשכחו), אנחנו לא ממש.
מתי באמת נדרשנו לתמונות? לקראת מצגות בר-בת
מצווה, ימי הולדת עגולים של בני משפחה וכאלה. או
אז גילינו את התמונות פזורות - מקצתן באלבומים, רובן
בארגז תמונות גדול, רובם הגדול יותר במחשבים של בני
הבית.
בלילות לבנים של חיפוש ונבירה בתמונות הפזורות גיליתי
כמה יכולה להיות תמונה תיעוד של רגע, מנותק מעבר
מעתיד ואפילו מההווה בו היא מצולמת. ולעומתן, כמה
אותן התמונות, דווקא אלו שצולמו בבית ברגעי שגרה, הן-
הן שמעלות בי את הזיכרון ואת החיוך או הדמע.
מצאתי תמונות בהן האנשים המצולמים אתי מחויכים
ולעיתים אנחנו אף מחובקים בחיבוק מבוים למצלמה,
ואלוהים עדי שאינני זוכרת מי הם בכלל, איך קוראים
להם ולמה הצטלמנו ככה. מצאתי גם סדרת תמונות
מכוננת בהן מצולמת נסיכתי יושבת מתחת לעץ בתוך
שדה כלניות, תמונה פסטורלית מטיול חורפי ליד הבית,
המצלמה מתקרבת ואז מגלים ילדה קטנטונת בהתקפת
זעם מהגיהינום שהחליטה להתיישב שם ולא להמשיך
ללכת. למה? כי היא היתה רעבה, עייפה, עצבנית,
משועממת, מי זוכר? ובאותו ארגז מצאתי גם תמונות
הבית, שתיים מהן מצורפות פה. באחת שוכב בני האמצעי
במיטתו, קודח מחום ובוכה ואחותו הקטנה, בת שנתיים
בערך, רוכנת מעליו ומנשקת את מצחו באהבה ובעדינות.
והתמונה הנוספת היא זאת שזכתה אצלנו בבית לכינוי
“תמונת אנצר” (על שם האסירים הביטחוניים ששחררו
מהכלא בעסקה כלשהי וצולמו כשהם לבושים בחליפות
טרנינג זהות). אמא שלי, סבתא שלהם, חזרה מחו”ל
והביאה לשלושתם חליפות שחורות, מגרדות ומכוערות
במיוחד. למרות מחאותיהם, הכרחתי אותם ללבוש אותן
ולהצטלם במרפסת, על רקע מה שנראה בדיעבד כמו
סורגים.
לפני כמה שנים נכנסו לחיינו האייפונים עם המצלמות
מרובות הפיקסלים ושטחי האכסון הולכים וגדלים.
במקביל אליהם אלוהצוקרברג ברא לנו את הפייסבוק.
וכמו העיפרון לקלטת שמע ישנה, כך הפייסבוק לתמונות
שלי - הייתי, ראיתי, חוויתי, צילמתי ושיתפתי בפייסבוק.
במובנים רבים, הפך עמוד הפייסבוק ליומני האישי. אמנם
מוטה, סלקטיבי וסובייקטיבי להפליא, אבל עצם העובדה
שאני יכולה להעלות תמונות די בזמן אמת ותמיד בצירוף
כמה מילות הסבר, מיקום ותיוגים של האנשים בתמונה,
הופכת את עמוד הבית שלי ליומני הנרטיבי הכי אישי
והכי פומבי שלי. התמונות שלי, המתעדות והמתייחסות
למצבים המשתנים בחיי, יחד עם זוויות הראיה שלי עליהן,
הכתובות במילים, הופכות את עמודי הפרטי לכדי תמונה
אימפרסיוניסטית. כמו שכתב פול סיימון (בתרגום חופשי):
“קודאקכרום נותנים לנו את הצבעים הנחמדים והבהירים
האלה// את הירוק של הקיץ// שגורמים לך לחשוב שכל
העולם הוא יום שמשי בהיר//... לא תאמו את דמיוני
המתוק// והכל נראה גרוע יותר בשחור לבן (באדפטציה
לימנו אנו ולארצנו החמה - יש רק להחליף את המילים
קודאקכרום במצלמת אייפון ואת היום השמשי ביום אביבי
נעים).
ומה עם אלפי התמונות שלי שצולמו בשנים האחרונות
המאוחסנות בענן הווירטואלי? יום אחד, אחרי שאצא
לפנסיה או אכריז על נבצרות מחובותיי, המאוחר מבין
השניים, אעבור על כולן, אמיין ואסדר אותן לפי נושאים
ותאריכים ואולי אפילו אשבץ אותם בספרי לופה. מי יודע?
צריך לחשוב על הדורות הבאים, הרי יום אחד נכדיי וניני
ישבו עליי שבעה - ואיזה תמונות הם יפזרו על השולחן
לעיון המנחמים, את הניידים שלהם?
נ.ב. מישהו שם לב שהצלחתי לא לכתוב אף מילה על
פוליטיקה ועל הבחירות המתקרבות? לא פשוט לי, אבל
זה עוד יגיע...
הכל לכדי תמונה אימפרסי וניסטית
Michal Yuval Pikarski או בעמוד הפייסבוק שלי | הערות והארות יתקבלו בשמחה ובאהבה במייל שלי