58 / 88
קבוצת ריצה לנשים בלבד בהובלת אלי קורן
אלי קורן היא מאמנת ריצה מוכרת וידועה
ובעקבות הצלחתה בהבאת נשים לרוץ כאורח
חיים, הגדירה קבוצת ריצה אשר נשים הן קהל
היעד שלה.
“החלטתי שאני רוצה להגיע ליותר נשים”, אומרת
קורן, “ולכן בימים אלו פתחתי שתי קבוצות ריצה,
אחת בבוקר ואחת אחה”צ, אני מזמינה נשים
שרוצות, אבל מאמינות שאינן יכולות, או שאין
להן את הידע, או חוששות מפציעות, להצטרף
אלינו”.
קורן מאמינה כי קבוצה לנשים בהובלת מאמנת
שמבינה את התהליכי החיים של נשים הכוללים
את האמהות והקריירה בשילוב בלתי אפשרי הוא
שליחות, להביא את חזון הבריאות נגיש לכולם.
למה דווקא נשים? “כי אני אישה, אני בת 44 אמא לילדה מופלאה בת 31,
בעלת קריירה מצליחה בתחום הבריאות וכמי שעברה בעצמה תהליכים
פורצי דרך, אני יודעת מה אישה צריכה ואני יודעת איך היא מרגישה. אני
מאמינה שאישה צריכה מאמנת ורצוי מישהי שמבינה אותה, כי החוכמה
היא להתמיד בימים הקשים יותר ולא בקלים”.
למה דווקא ריצה?
“כאשר אישה חווה את קו הסיום של תחרות ריצה, היא מבינה שהיא
יכולה יותר בכל תחומי חייה, וכשאני רואה את התרגשות הידיעה אצלן,
אני יודעת שאת שלי עשיתי, ואין מאושרת ממני”.
הנשים שבאות להתאמן אצל קורן מגיעות מפה לאוזן. הם אינן מבקשות
לעצמן גביעים או מדליות, פרסום או הכרה, הן רק רוצות להצליח
במשימה, לפעמים כל מבוקשן זה להצטרף להווי המשפחתי, שבו כולם
התחילו לרוץ ולהשתתף במרוצים, לפעמים הן זוכרות את התחושה
כשרצו בגיל צעיר ועכשיו אחרי שנים של לידות
ואמהות הן אינן יודעות מאיפה להתחיל.
קורן מחזיקה באין ספור סיפורי הצלחה
באמתחתה. למשל, אישה בת 83 עם משקל
עודף של 041 ק”ג, שמעולם לא רצה ואף לא
אהבה ספורט ולאחר שנה של אימון אישי רצה
01 ק”מ במרוץ הלילה של נייקי. היום, לאחר 5
שנים של אימונים היא נראית נפלא, ממשיכה
לרוץ ועוסקת בספורט כדרך חיים.
או אישה בת 05, שהתאמנה במסגרת קבוצה
וצחקה למשמע התחזית כי היא רוץ תרוץ
ולאחר כמה חודשים היא רצה כבר יותר
מ-2 ק”מ.
אישה אחרת באותו הגיל, ובאותה קבוצה,
סבלה מעודף משקל קל, גם היא לא האמינה
שתרוץ, אבל התחייבה לתהליך והיום היא כל כך רזה שאי אפשר להכיר
אותה מקודם.
“אני מאמינה שכל אישה יכולה, הכל עניין של ידע!”, אומרת קורן,
“במהלך האימונים אני מאמנת אותן קודם כל ללכת, אצלי אף אחת לא
רצה עד שהיא יודעת ללכת. מי שמתאמנת אצלי לא צריכה אימונים
נוספים, אני דואגת לאירובי, לחיזוק עיצוב, וגמישות, בנוסף אני מציידת
אותן בכלים לאורח חיים בריא, כך שכל אחת בסופו של דבר תוכל
לעשות זאת בעצמה, וללא עזרתי. ברוב המקרים הן נשארות איתי
שנים ארוכות, כי בעיני קודם כל חשוב שיהיה כייף. אם יש חיבור אליי
ולשאר חברות הקבוצה, זה חיבור לחיים, מהקבוצות שלי נוצרות חברויות
אמיתיות, ואני נשארת חברה שלהן לתמיד, כל אחת בשבילי היא עולם
ומלואו”.
אז למה אתן מחכות? רוצו להרשם לקבוצת הריצה של אלי קורן.
רק בגלל הרוח
תדמית
קהילת הדסים מארחת גרים
קהילת “מי לה’ אלי” בשכונת הדסים (ה’) ביישוב לקחה
על עצמה פרויקט חברתי ערכי משותף של ליווי קבוצת
חיילים המצויים בתהליך גיור. בתחילת החודש, התארחו
ביישוב שתי כיתות של 23 חיילים וקציני צה”ל הלוקחים
חלק בתוכנית “נתיב” - תכנית גיור ותגבור יהודי של צה”ל.
החיילים שובצו לאירוח אצל חברי הקהילה ונהנו משבת
משפחתית וחברתית כאחד. “המיוחד בפרויקט הזה
מבחנתנו”, אומר אודי זיכרמן, גבאי בית הכנסת אשר יזם
את השבת, “הוא שבשונה מפעמים קודמות בהן אירחנו
חיילים, הפעם עשינו זאת לא כפריטים אלא כקהילה.
להתארגנות הקהילתית היה ערך מוסף בכך שנוצרים
קשרים ברמת הקהילה והצוות שמשתלבים ביחד ואז זה
יותר כייף לשני הצדדים. דאגנו שיהיו לחיילים אלמנטים של
חווית אירוח מול המשפחות, לצד הווי והנאה גם כקבוצה
בינם לבין עצמם”.
גלעד חכים מפקד הכיתה ותושב שוהם בעצמו, מסכים
ומוסיף, “מדובר בקבוצה של חיילים שהם עולים וותיקים
או שאינם יהודים על פי ההלכה. מצד אחד הם ישראלים
לחלוטין, כמוני וכמוך ומצד שני אומרים להם, אתם לא
יהודים. הם מרגישים אנטי ושכופים עליהם. לכן האירוח היה
ממש במקום, כי התושבים פתחו את הלב לחיילים בצורה
מאוד מקבלת, ללא שום כפייה עד כדי כך, שרבים מהם
הביעו רצונם להישאר בקשר עם המשפחות המארחות והם
יגיעו ביוזמתם למשפחות בהמשך. אני עצמי, על אף שאני
תושב שוהם, התארחתי גם אצל משפחה וכך זכיתי להכיר
את הקהילה המדהימה הזו. בסיום השבת, החיילים כתבו
למשפחות מכתבים מאוד מרגשים”.
לאחר שחוו את חווית השבת היהודית כהלכתה, ערכה
הקהילה סעודה שלישית משותפת לחיילים ולמארחים וביחד
הוציאו את השבת המיוחדת. “היתה שבת ממש מדהימה”,
אומר גבאי בית הכנסת רפי שליו, “אני מאמין שגם אנחנו
נרתמנו לא פחות מהחיילים”. “החיילים שואלים הרבה
שאלות שמתחילות ב- למה?”, אומרת אם אחת המשפחות
המארחות, “השאלות הללו חשובות גם לנו ולילדים שלנו,
כי בתור דתיים, לא תמיד אנחנו ערניים ושואלים בעצמינו.
עבור הילדים שלנו, זה ניסיון בחיים, להכיר אנשים אחרים
ממקומות שונים עם ניסיון חיים שונה”.
לא, זו לא טעות תחבירית – הולכים לירושלים. ברגל. רפאל
פינקלשטיין, תושב שוהם בשנות ה-06 לחייו, הוא האיש
שעומד מאחורי היוזמה לציון יום ירושלים בהליכה רגלית
עד הכותל. לטובת החוויה, הוא גייס את חבריו מקהילת “מי
לה’ אלי” בשכונת הדסים ויחד עשו את הדרך, זו שניה שנייה
ואפשר כבר לומר- מסורת.
לדרך יצאה קבוצה המונה כ-01 אישה ואיש, אשר יצאו
בשעה 00:02 והגיעה לאחר 81 שעות, בשעות הצהרים של
יום המחרת, לכותל. “החלטנו לתת ליום ירושלים משמעות
מוחשית, להרגיש את הדרך היפה של הארץ שלנו” אומרת
קרולינה ברוכי שהשתתפה בצעדה, “לקחנו הפוגה לאהבה”.
המסלול עבר בגימזו דרך מבוא חורון ועד מעלה החמישה
למבשרת ומשם לנחל חלילים ועלייה דרך ליפתא לרחוב יפו
עד הכותל. בחצי הדרך הצטרפו לקבוצה 21 מילדי הקהילה
בני נוער בגילאים 11 ומעלה הצטרפו לחבורה וחברים נוספים,
“מלאכי הדרך הפרטיים שלנו”, כפי שכינתה אותם אחת
הצועדות, חיכו לקבוצה בצמתים מרכזיים עם תה ואוכל
ושתייה חמה, לחמניות ועוגות. בנחל חלילים חיכו להם
קרטיבים ובסוף הדרך, בכותל, הם קיבלו פירות ושתייה לסיום
המסע. החברים מספרים כי כשהלכו בדרך ליפתא, הסתבר
שהם מצויים במרכזה של תהלוכה לציון יום הנקבה. החברים
הלכו לצידם של המפגינים ועל אף שלא היו כוחות בטחון
במקום, לא הרגישו מאויימים. תודות רבות למלאכי הדרך יאיר
רחמים, אוהד אלדר, רפי שליו, יעל גולפרב ואריאל ברוכי.
הולכים לירושלים
050-9550505
58
גליון 162
אבן שהם