28 / 88
nogakatz2
@
walla.com
|
050-7235573 ,03-9732793
M.S.W
נוגה כץ
מטפלת זוגית
ומשפחתית מוסמכת
טיפול פרטני
תאום הורי
עובדת סוציאלית קלינית
ק ל י נ י ק ה ב ש ו ה ם
hadarmg@netvision.net.ilלתגובות:
0
מאת מוקי הדר
תחליף סיני
אחרי חודשים ארוכים בהם שכבתי במחלקה
האורתופדית בבית החולים תל השומר בעקבות פציעה
במלחמת יום הכיפורים ב- 3791 בה “נתתי יד למאמץ
הביטחוני” אך את היד החזירו לי מרוסקת, החליט
הצבא להעביר אותי לבית הבראה הצבאי מספר 3 ליד
חיפה כדי לפטם אותי באוכל משובח אחרי שהשלתי
02 קילוגרמים ממשקלי בגלל כמויות האנטיביוטיקה
העצומות שבלעתי במצוות הרופאים.
המחשבה להמשיך לבלות עוד כמה שבועות עם פצועים
מחלימים כמוני, אמנם בתנאים מצוינים ומוקף באחיות
מפנקות לא הלהיבה אותי כלל.
את מסמכי ההעברה לבית ההבראה הצבאי
זרקתי לפח, לקחתי תרמיל קטן וירדתי
לסיני, החלטה שהתבררה כאחת ההחלטות
היותר טובות שעשיתי בחיי.
ידידה שגרה אז בחוף דהב ועסקה בדיג
הזמינה אותי לשהות בחושה על החוף שבו
גרה עם בן הזוג השבדי וענת הצרפתייה
ושני ילדיהם הבלונדינים. סיני הייתה אז
כמעט ריקה מאדם, לא היה חשמל, לא רדיו
או טלוויזיה ועיתונים, אבל דגים היו בשפע,
ים צלול מלא בשוניות אלמוגים ושקיעות
וזריחות מדהימות, המון שקט ושלווה
ובעיקר נתק מוחלט מהאבל והאשמות של
המנהיגים שהשתוללו הרחק בצפון בעקבות
טראומת מלחמת יום הכיפורים.
שחיתי, השתזפתי, צללתי ואפילו עשיתי
פיזיותרפיה לכף היד שנפגעה כי עלי הוטל
התפקיד להוריד את הקשקשים ולנכות את
הדגים שנשלחו מדהב לאילת למכירה. שום
פיזיותרפיסטית לא הייתה מצליחה להפעיל
את האצבעות הפגועות בהצלחה כמו הצורך
להחזיק דג חלקלק ביד. בתוך כמה שבועות
חזרתי לאיתני, פיזית ונפשית. כשחזרתי
לביקורת, הרופאים בתל השומר פשוט לא הכירו את
הבחור השדוף והחיוור שעזב את בית החולים המופיע
פתאום שזוף בריא ומחייך.
מאז התאהבתי בסיני אהבת נפש. לא הייתה שנה בה
לא ירדתי לסיני לפחות פעמיים. גם כשהוחזרה סיני
למצרים לא נפסקו הביקורים השנתיים. אמנם לא
בתנאים של פעם, אלא בבתי מלון קטנים וכפרי הנופש
כמו “אקווה סאן” שצצו בהמוניהם על חופי סיני. האישה
והילדים דרשו תנאים כמו מיזוג אויר וסדינים נקיים.
אך על אף ההתברגנות, הים נשאר אותו ים והזריחות
והשקיעות לא איבדו מאומה מיופיים בגלל החלפת
הריבונות. הקסם של סיני לא פג ובמשך כל השנים
המשכנו לפקוד את חופי סיני בעיקר בחג השבועות שזו
העונה המומלצת- לא חם מידי ולא קר כמו בחנוכה.
עד שהגיעו מטורפי “אלקעידה” לסיני, הפיגועים במלון
טאבה ובראס השטן הורידו את סיני ממפת אתרי
החופשות המשפחתיות.
אילת לא באה בחשבון, היא הפכה למקדש צרכנות
ישראלית. קניונים צצו בכל מקום ובתי המלון נהיו יקרים
ורועשים החופים צפופים ומוזיקה רועמת מכל מסעדה.
את השלווה של סיני לא תמצא בה גם אם תחפש
בזכוכית מגדלת.
השנה החלטנו לנפוש בעקבה בשבועות. החנינו את
המכונית במגרש חניה מאובטח ועברנו את עמדת
הבידוק הישראלית במהירות. הפקידים בצד הירדני
היו יותר איטיים אך מאד אדיבים, משם מונית למלון
ותוך שעה כבר היינו בחדרים המפוארים במלון
אינטרקונטיננטל 5 כוכבים שמחירו כשליש ממחיר מלון
באותה דרגה באילת.
ההתרשמות הכי חזקה שנמשכה משך חמישה ימים
הייתה השקט בלובי, בחדר האוכל, בברכות השחייה
הרבות ובחוף הים הפרטי הצמוד למלון. השירות
והאדיבות של הצוות היו ללא דופי.
חוויה אנתרופולוגית הייתה לצפות באורחים מירדן
וסעודיה ומדינות המפרץ. שייחים בגלימות לבנות
כשאחריהם צועדות אישה אחת שתיים או יותר, כשהן
מכוסות מכף רגל ועד ראש.
הנשים הצנועות מצאו גם פתרון לרחצה בחוף הים. הן
נכנסות למים בבגדי ים מיוחדים מעוצבים
כך שאף טפח מגופן כולל השיער והעורף
לא תשזוף עין זר.
הילדים שקטים ומנומסים, נשמרים על ידי
המטפלות, אווירה של סובלנות בולטת.
תיירת בביקיני שמשתזפת על החוף ולצידה
אישה עטופה בשחורים ורק עיניה המאופרות
מציצות מהרעלה. הישראלים, ערביי ישראל
והאורחים הירדנים והסעודים קבלו זה את
נוכחותו של זה בטבעיות גמורה ממש “מזרח
תיכון חדש” לפי חזונו של פרס (אומנם תחת
אבטחה רצינית בכניסה למלון).
בערב יצאנו למרכז העיר, שם מציעות
המסעדות מבחר של מאכלים ערביים בחצי
מחיר. ארוחה מלאה במסעדה סורית עלתה
05 שקל ואילו מנת שווארמה על גחלים
מצוינת, עשרה שקלים. ישנם גם בתי קפה
עם מעדן “כנפה” מצוין בחמישה שקלים וכן
גם כאן אפשר למצוא נעלי אדידס ומותגים
אבל בחניות קטנות ולא בקניונים שעדין לא
נבנו. מונית תעלה 01 שקלים לכל מקום
בעיר.
מלבד בטן גב בבריכות ובחוף הים של המלון,
יש עוד מה לעשות בעקבה. יצאנו לטיול יום
בפטרה, העיר הנבטית המפורסמת שאסור להחמיץ
ואם תיקחו מונית דרומה ותביאו שנורקל ומסכה תיהנו
מריפים של אלמוגים שלא נופלים מאלו שבאילת.
אולי לא התחליף המושלם, אבל כשישבנו בערב על
המרפסת וראינו את אורות העיר אילת הכל כך קרובה
מהצד השני של הגבול ודמיינו את הרעש, ההמולה,
והקופות הרושמות בקניונים ברגעים אלו באילת,
הסכימו כולם שעקבה, בשבועות השנה, הייתה החופשה
המשפחתית הכי קרובה לחוויות חופי סיני האבודים.
28
גליון 162
אבן שהם