26 / 64
nogakatz2
@ walla.com|
050-7235573 ,03-9732793
קל י נ יקה בשו הם
M . S . W
נוגה כץ
מטפלת מוסמכת
טיפול זוגי, משפחתי, פרטני
תאום הורי
עובדת סוציאלית קלינית
hadarmg@netvision.net.ilלתגובות:
0
מאת מוקי הדר
“שלח לחמך”
בשבוע שעבר התקיים “יום המעשים הטובים”, אומרים
שזה חלק מהיוזמה של המיליארדרית שרי אריסון לשפר
לכולנו את החיים. לשרי אריסון יש המון כוונות טובות
וגם המון כסף לשווק אותן. חבל שהכוונות הטובות שלה
נעצרות בבנק הפועלים שבבעלותה, שם הייתה יכולה
בקלות לעשות מעשים טובים אם הייתה מורידה את
העמלות ומורידה גם את שכר בכירי הבנק ומשאירה לנו
יותר כסף בכיס כדי שנוכל להפנות אותו לעשות מעשים
טובים לפי בחירתנו האישית.
אחרי שהחלטתי לכתוב טור בנושא ניסתי להיזכר איזה
מעשים טובים עשיתי לזולת או אחרים עשו למעני.
כמובן שהיו כמה מקרים בהם עזרתי לשאת סלים או
חבילות לאנשים זרים שהתקשו. עזרתי להחליף גלגל
מפונצר לנהגת אובדת עצות. תרמתי לכל מני עמותות,
ועשיתי את היום לקבצן בהודו שביקש נדבה של רופיה
רופיות (בשבילי זה היה
100
וקיבל בהפתעה שטר של
עשרה שקלים, בשבילו הון עצום). אני מניח שכל אחד
יכול להיזכר במקרים דומים שבהם גילה רוחב לב ונתינה
במשך חייו. אבל מה לעשות, כדי לא לשעמם את
הקוראים צריך לפשפש עמוק בזיכרון ולחפש סיפורים
קצת יותר דרמטיים על “מעשים טובים”.
בטיול התרמילים הראשון שלי הגעתי ליוון. אחרי הביקור
בעתיקות של אתונה היעד הבא היה שיטוט בין איי יון
הקסומים. עליתי על מעבורת לאי מיקונוס שיצאה בערב
מפיראוס, הפליגה כל הלילה ובבוקר הייתה צריכה לעגון
באי. כתרמילאי דלפון חיפשתי את הכרטיס הזול ביותר
שהתברר כמושב על ספסל מעץ על הסיפון הפתוח.
מיד כשיצאה המעבורת מהנמל בפיראוס הבנתי שעשתי
מקח טעות. הסיפון היה חשוף לרוחות ולי היו רק בגדים
קלים הקור היה נורא וגרם לרעידות בכל גופי. הבנתי
שאם זה ימשך כך כל הלילה אגיע למיקונוס כגוש קרח
קפוא. הפתרון למצב הנואש היה להתגנב אל תוך האוניה.
במקרה הגעתי לחדר המכונות שהיה רועש, מסריח משמן,
אבל חם. לא היה איש בחדר המכונות לכן חיפשתי מקום
מסתור באיזו פינה והתיישבתי על הרצפה. הרעידות פסקו
והרגשתי שוב את הדם זורם בידיים וברגלים הקפואות
ולכן החלטתי להישאר במשך כל הלילה. כעבור חצי
שעה ירד לחדר המכונות מלח יווני בריון, על בגדיו כתמי
שמן ובידו מפתח ברגים ענקי. התכופפתי והתכווצתי
אבל הוא גילה אותי מצטנף בפינה. אחרי חילופי דברים
ביוונית שלא הבנתי, והתנצלות ותחנונים באנגלית שהוא
לא הבין, הוא פשוט תפס אותי ביד “זה הסוף הוא יזרוק
אותי בחזרה לסיפון הקפוא” חשבתי כשהוביל אותי דרך
מסדרונות צרים בבטן האוניה. הייתי בטוח שדרך בחזרה
לסיפון הוא יסגיר אותי לקפטן שינזוף בי ויטיל עלי קנס
גבוה על כניסה לחדר המכונות שאסור באיסור חמור
לנוסעים לשהות בו.
אבל להפתעתי המלח פתח דלת לתא קטן הצביע על
המיטה שלו ובתנועות ידיים הסביר לי שאני יכול לישון
במיטתו החמה כל הלילה כי הוא צריך הרי להיות ער
במשמרת עד הבוקר. הופתעתי והודיתי למזלי שפגשתי
אדם כזה טוב, שזיהה את מצוקתו של התרמילאי קפוא
מקור והחליט לעזור לו בניגוד להוראות. בבוקר הוא הערני
עם כוס קפה יווני מתוק. ואמר “עוד כמה דקות תעגון באי
וכדאי שתעלה לסיפון“. אומרים על היוונים שהם עם חם
ומכניס אורחים, אני יכול להעיד על כך בעקבות הניסיון
שלי. מאז גם התאהבתי במוזיקה היוונית שמשדרת המון
חום ואנושיות.
.2001
המעשה הטוב שאני עשיתי, התרחש בשנת
עם צוות צילום של הערוץ הראשון הצטרפתי לראלי
המכוניות מפריז לדקר כדי לתעד טייס ישראלי נכה על
כסא גלגלים, ששאף להיות המשותק הראשון שיחצה את
הסהרה ברכב שטח, ויסיים את מרוץ הקשה בעולם.
המרוץ החל בפריז ופנה דרומה. חצינו את צרפת וספרד
200
גיפים ו
300
במהירות והגענו לגיברלטר שם הועמסו
אופנועי שטח על אוניה כדי לחצות את המייצר ולהגיע
לאפריקה, האתגר האמיתי במרוץ. ההעמסה נמשכה
שעות רבות, לכן החלטתי לנצל את הזמן הפנוי לבקר
בסלע גיברלטר המפורסם שכבר מאות שנים מוחזק בידי
ברטניה.
הצעתי לידידי, כתב הטלוויזיה הסינית, להצטרף אלי
לביקור בגיברלטר. הצוות הסיני והישראלי הצטרפו בפעם
הראשונה למרוץ המפורסם, ומכיוון שהינו מאד בלתי
מנוסים לעומת צוותי הצילום האחרים שעשו את הדרך
פעמים רבות בעבר והייתה להם גם שפה משותפת
הצרפתית, לא התחברנו אתם. דווקא הסינים והישראלים
שמדברים בשפות מוזרות, מצאו שפה משותפת באנגלית
ולכן התיידדנו.
תפסנו מונית מהנמל והגענו אני והכתב הסיני למחסום
הגבול של הטריטוריה האנגלית בגיברלטר. הצגתי את
הדרכון הישראלי במעבר הגבול ואפשרו לי להיכנס ללא
עיכוב. ידידי הכתב הסיני הציג את הדרכון שלו והשוטר
הבריטי בהה בדרכון ואמר לידידי לעמוד בצד. חזרתי על
עקבותיי ושאלתי, ‘מה הבעיה?’, ‘אזרחי סין זקוקים לוויזה
כדי להיכנס לאנגליה ומכיוון שגיברלטר זהו שטח אנגלי
למהדרין , ולכתב אין ויזה ,אז הוא לא יכול להיכנס אפילו
לביקור קצר של כמה שעות’, הסביר השוטר באדיבות.
הכתב הסיני שגדל במדינה שבה לא מתווכחים לעולם
עם שוטרים אמר לי בצער, ‘אין מה לעשות, תכנס אתה
לגיברלטר ואני אחזור לבד לנמל’. ‘בשום פנים ואופן, אני
לא נוטש חבר, באנו יחד ויחד נכנס, אתה עוד תראה’,
עניתי. נגשתי לשוטר, הצגתי את תעודות העיתונאי
והתגים של המרוץ שהיו על צווארינו ודרשתי לדבר עם
המושל. השוטר קצת נבהל מהחוצפה אבל הלך להתקשר
עם הממונים עליו. אחרי המתנה קצרה, לא תאמינו,
הוד מעלתו המושל חזר בטלפון למחסום. הסברתי לו
שלא יתכן שכתב של תוכנית הספורט היוקרתית של
מליון
250
הטלוויזיה הסינית הממשלתית שיש לה רק
צופים יישאר בחוץ, בעוד שלערוץ הציבורי הישראלי שיש
לו בקושי מליון צופים ייכנס. ‘איזה יחסי ציבור גרועים
זה יגרום לבריטניה הגדולה בקרב יותר ממיליארד
סינים’, הוספתי. כל אותו הזמן עמד הכתב הסיני חוור
פנים ורועד ולא מאמין לחוצפה הכל כך הישראלית
לנזוף במושל של גיברלטר. אבל התרגיל עבד, והמושל
הורה לשוטרים להתעלם מבעיית הוויזה החסרה בדרכון
הסיני ולהעניק לנו יחס של וי אי פי. וכך ביחד, שלובי
זרועות, נכנסו לטריטוריה הבריטית, עלינו לראש הסלע
העצום, צילמנו והצטלמנו ויצאנו כעבור שעתיים מנופפים
לשלום לשוטרים שכבר הכירו אותנו . בדרך חזרה במונית
פנה אלי הכתב ואמר, ‘לא פגשתי מעולם אף ישראלי
או יהודי אבל שמעתי שהיהודים הם עם חכם וידעתי
שגם שאינשטיין היה יהודי, עכשיו אני מבין למה’. כעבור
שנים, קבלתי ממנו דרישת שלום חמה כאשר הצוות של
הערוץ הראשון הגיע לאולימפיאדה בבייג’ין. אותו כתב
בכיר של תוכנית הספורט טלוויזיה הסינית חיפש בין
מאות צוותי הטלוויזיה שהגיעו לאירוע דווקא את הצוות
של ערוץ אחד. וכשאיתר אותם הציע את עזרתו האישית
לפתור כל בעיה שתצוץ, כהכרת תודה על העזרה שמוקי
הכתב החוצפן העניק לו בגיברלטר.
“שלח לחמך על פני
הנה עוד אישור לפתגם העתיק
ויש המוסיפים,
המים כי ברבות הימים תמצאנו”
“מרוח בחמאה”.
G
o
d
D
e
e
d
s
D
a
y
26
257
גליון
אבן שהם