32 / 88
32
גליון 552
אבן שהם
דניאל אלטר, מנהל קולנוע לב
5 נכדים,
+ 4+
בשוהם, בן 06, נשוי
תושב מודיעין מזה חצי שנה ולפני
כן ירושלמי וותיק. מאז אוגוסט
האחרון, הוא עומד בראש הקולנוע
המקומי שלנו. מאחר והוא נוטה לקבל
באופן אישי את פני הבאים, כי זו
אישיותו ותפיסתו את הקולנוע כחלק
אינטגראלי מהקהילה המקומית,
רבים מתושבי היישוב והאזור
כבר מכירים אותו.
מ ש ה ו מ ה ס ר ט י ם
ר א י ו ן
ס פ ו נ ט נ י
ע נ ת
ע ם
ה ד ס
יף
ִ
י שׁ
ִ
איל
ֵ
מאת: ג
היא היתה בת שישים. אישה מבוגרת, שהזמן לא
הצליח לעמעם את יופיה הנודע. שיערה הבהיר
אסוף בקפידה ועיניה הירוקות בהקו בעוצמה, כאשר
אספה יום אחד את ילדיה, כולם הורים לילדים
בוגרים משלהם והודיעה להם שהיא עוזבת את
ישראל וחוזרת לאיסטנבול, לחיות שם לבדה.
זו היתה ההתחלה. כך החל סיפורה של קורינה
להיחשף בפני כלתה ועם הזמן התגלו הסודות, ורומן
עז ומטלטל קרם עור וגידים. ”קורינה“ הוא ספרה
הראשון של ענת הדס. הרומן עלילתי, חובק דורות
ומלווה את חייה המפותלים והסוערים של גיבורת
הספר, מאז גדלה באינסטבול, דרך עלייתה ארצה,
גורלה שנקבע לה על ידי אחרים והאהבה הגדולה
והטרגית שלא נשכחה ממנה. הספר, אשר יצא
בהוצאת זמורה ביתן, מבוסס על סיפור חייה האמיתי
של חמותה של ענת, אם בעלה, ניסים הדס.
ענת הדס, תושבת שוהם מזה 91 שנה, היא רעייתו של
ניסים הדס, איש נדל“ן מוכר ביישוב. לשניים שתי בנות,
אחת מהן חיתנו בשנה שעברה, השנייה סטודנטית.
בטרם התפנתה לכתיבה, היתה ענת מורה במשך 52
שנה, בם לימדה בבתי ספר יסודיים.
מהי הכתיבה עבורך?
”הכתיבה עבורי היא אהבה. אהבה גדולה, אבל
אהבה שנייה. אהבתי הראשונה היתה מאז ומתמיד
ההוראה. נכון, לא קל למצא אנשים שכל כך אוהבים
את המקצוע, אבל אני הייתי מורה מאוהבת. במקצוע,
בלימוד, בתלמידים. כל מי שמכיר אותי, יודע כמה
נהניתי ללמד. עד פרישתי, לפני ארבע שנים, צברתי
006 ימי חופש. גם כשילדתי את בנותיי, הופעתי אחרי
חודש בבית הספר עם תינוקת במנשא. עד כדי כך
הייתי קשורה לתלמידים והייתי מחויבת להם. בניגוד
לתדמית, ניסים תמיד היה האמא בבית ואני הייתי
בעבודה עם התלמידים, שהיו מרכז חיי.
אחד הדברים שאפיינו את עבודתי עם התלמידים,
היה הניסיון להנחיל להם את אהבת הקריאה. ראיתי
בכך שליחות ראשונה במעלה מבחינה חינוכית. כל יום
לימודים אצלי החל בקריאה, אף פעם לא וויתרתי. אם
יש משהו שאני מקווה שתלמידי לקחו איתם לחיים
ממני, זו האהבה לספרים.
הספרייה הכיתתית שלי תמיד היתה עשירה, הייתי
מביאה ספרים מהבית לכיתה על מנת להציג אותם
לילדים, ערכתי להם הכירות עם הסופרים והספרים
הקלאסיים שחשבתי שהם צריכים להכיר - אלינור
פורטר, פוצ‘ו, השביעייה הסודית, החמישייה הסודית,
דבורה עומר ועוד רבים“.
הכתיבה חיכתה אצלך עד אחרי שתפרשי מהעבודה.
האם ההרגשה שבוער לך לכתוב היא
שקידמה את הפרישה?
”הפרישה הגיעה, כאשר
בשלה ההזדמנות והרגשתי
שהזמן הגיע. מנגד,
הכתיבה דפקה בדלת
ובמובן זה, הכל הסתדר
באופן משלים. אי אפשר
היה לכתוב ספר, כאשר אני כל כך מחויבת לתלמידים.
ידעתי תמיד שאכתוב, ידעתי גם, שהכתיבה תחכה
לשעת הכושר“ .
ידעת על מה את הולכת לכתוב?
”הסיפור של קורינה חיכה להיכתב. 4 שנים לפני
שהספר נכתב, כבר ידעתי שזה יהיה ספרי הראשון.
הספר הוא תולדה של הקשר שלי ושלה, סיפור חייה
המדהים שנחשף בפני בשלבים ורבדים ומעל הכל,
ההבטחה שלי, לתת במה ופרסום לסיפורה הכמוס,
שעד אז אף אחד, כולל ארבעת ילדיה האהובים, לא
ידע דבר אודותיו“.
מיהי קורינה וכיצד החלה אצלך התובנה, כי יש כאן
סיפור שראוי להיות מסופר?
”קורינה היא אם בעלי, ניסים. יום אחד, בהיותה בת
שישים, אספה את ארבעת ילדיה והודיעה להם שהיא
עוזבת את הארץ וחוזרת לאיסטנבול. ”די, סיימתי לגדל
אתכם ולתת לכם, עכשיו אני עושה מה שאני רוצה
לעשות“, היא הפילה את הפצצה. אין לתאר את ההלם
שהיינו שרויים בו, מההודעה הזו. אולם, כפי שהסתבר
יום לאחר מכן, כשהיא החלה למכור את תכולת ביתה,
היא היתה חד משמעית ובטוחה בדרכה ואכן, קורינה
עזבה את הארץ ושכרה לעצמה דירה באיסטנבול, שם
חייה לבדה“.
מה חשבתם על הצעד שעשתה?
”היא לא נתנה הסברים למעשה שלה. קורינה גם
מעולם לא שיתפה את הילדים שלה בסיפור חייה,
חוויותיה מילדותה ונערותה. הילדים ידעו שהיא נישאה
בגיל צעיר מאוד לאביהם, שהיה מבוגר ממנה בשנים
רבות ושהאהבה לא שררה בינהם. אולי חשבנו, שנכון
הוא לא להכאיב לה בשאלות שיגרמו לה צער“.
כיצד הצלחת להביא את קורינה, אשר כל חייה
שמרה את סודה, להחשיף בפניך ולגלות לך את
סיפור חייה?
”אחת לכמה חודשים, היתה קורינה מגיעה לביקורים
בארץ, כשהיא מתארחת בביתי לתקופה של מספר
שבועות. באחת הפעמים, ישבנו יחד על ספסל בשוהם,
נהנות מחמימות קרני השמש, כאשר היא פנתה אלי
ואמרה, ”את יודעת ענת, גם אני אהבתי פעם“. זה
היה המשפט שהחל את סיפורה, אותו היא סיפרה לי
בהמשכים, בכל ביקור, כך במשך שנה.
את הדברים שסיפרה לי, לא סיפרה לילדיה, אולי
חששה, אולי התביישה. אבל חשוב היה לה שהסיפור
שלה יסופר, שאור יאיר את הפרק הכל כך חשוב
הזה בחייה שעד אז היה בעלטה מוחלטת. את הספר
עצמו כתבתי אחרי מותה. לא יכולתי לכתוב אותו בזמן
שהיתה חיה, כי ילדיה לא הכירו את הסיפור והיא לא
יכלה להתמודד עם החשיפה“.
ולמרות זאת, הסכימה שתכתבי את הספר?
”היא ביקשה ממני לכתוב את הספר. אני מאמינה שהיא
בחרה בי, מכיוון שמלבד היותי כלתה והיינו בקשר קרוב,
היא האמינה שאשכיל לספר את סיפורה כפי שהיא
רצתה“.
מה הרגשת במהלך השנה הזו, כשאת יושבת מול
חמותך, אותה הכרת שנים ארוכות ולפתע, מסתבר
שהיא היה חיים כל כך סוערים ומרתקים?
”הסיפור הכה בי, מאוד. לא תיארתי לעצמי שקורינה
חוותה את החיים בצורה זו. מעבר לסיפור המשפחתי
האישי, זה סיפור פמיניסטי, מבלי שהגיבורה בכלל
יודעת שהיא כזו. יש כאן גורל נשי מאפיין לתקופה
מסוימת, כך שזה סיפור על גורלה של אישה, שהוכתב
בידי אחרים. הכתיבה היתה תהליך של אבל על
החלטות ובחירות שהיו יכולות לשנות גורלה, אבל
באותה נשימה, חשוב לי לומר שקורינה בחרה בחיים.
היא רקדה ושמחה ולא נפלה לעצב“.
היופי הנודע שלה הוא זה שלמעשה בגינו היא
מצאה עצמה בסיטואציה בלתי אפשרית?
”נכון. יש כאן מתנה של יופי ומצד שני, קללה, בגלל
הקונטקסט התרבותי שהיא חיה בו והקודים המקובלים
שהיא נאלצה להשלים איתם. בכלל, למדתי לראות
אנשים באופן אחר. לפעמים אנחנו מסתכלים על
אנשים מבוגרים והם נראים לנו פשוט- מבוגרים. מדהים
עד כמה לכל אחד יש סיפור וכל מבוגר היה בעבר צעיר
ויפה ומלא חלומות ומאוויים והחמצות והישגים“.
כיצד הגיבו ילדיה, לאחר פרסום הספר, כשגילו את
אימם מחדש?
”הם היו בסערת רגשות מאוד גדולה. היתה תחושה
קשה של החמצה מבחינתם, על כך שהיא לא סיפרה
ולא חלקה איתם את סיפור חייה. כאשר קורינה
נפטרה, היא נקברה מעל בעלה, שנפטר שנים ארוכות
לפניה. אני ידעתי, שהיא היתה רוצה שהדברים יהיו
אחרת. ניסיתי בכל כוחי למנוע את הקבורה שלה,
אבל לא הצלחתי. הילדים שלה לא ידעו בכלל על
מה המדובר ולא יכולתי לחשוף בפניהם את המניע
שלי, טרם הסתיימה מלאכת הכתיבה. יש לי עד היום
ייסורי מצפון בעניין זה, הרגשה שלא עוזבת אותי שלא
שימשתי לה שגרירה למילוי הבקשה הכמוסה שלה,
אבל זה לא היה בידיים שלי“.
סיימת לכתוב את סיפורה של קורינה, האם את
חושבת שהחיים שלה היו מוחמצים?
”מאוד. מי שיקרא את הספר יבין עד כמה. אם היא
היתה חיה היום, לא היו לה את העכבות והיא היתה
מקבלת החלטות אחרות לגמרי וחיה חיים אחרים
ושונים. עם זאת, היא בחרה בחיים והיתה מאושרת,
שמחה עם ילדיה שהביאו לה הרבה אושר.
קורינה המשיכה לחיות באיסטנבול. בשנותיה האחרונות,
היא היתה יוצאת ומבלה והיו לה חיי חברה מהנים.
באחת המסיבות אליהן הלכה, היא עלתה על שולחן
לרקוד ונפלה ושברה את האגן. הבאנו אותה לארץ
לניתוח ובסופו של דבר, הניתוח הסתבך והיא נפטרה.
בבית החולים עמדנו סביבה כולנו, הילדים והכלות
והחתן. המילים האחרונות שלה היו, ”ענת אני רוצה
לבוא אליך הביתה ו..“ ולא סיימה את המשפט“.
בדיעבד, איך את חושבת שילדיה מתמודדים עם
הידיעה?
”הילדים שמחים שקיבלו את ההזדמנות להכיר אותה
באמת. טוב להם לדעת שהיתה לאמא שלהם אהבה, כי
בין ההורים לא היתה אהבה ואני חושבת שהם שמחים
בשבילה שהיו לה רגעים של אושר, כי לכל אחד מגיע“.
קורינה- סיפור על אהבה
שאלון
ספונטני
אדום
צבע
הכל
מוזיקה
תכונה שאני
נתינה
אוהבת בעצמי
תכונה שאני
לא אוהבת בעצמי רגישות יתר
איש הישר בעיניו יעשה
אמונה
עוגן
משפחה
הבסיס לחיים
אהבה
������ ���.indd 32
2/11/14 10:06 PM