אבן שהם - גליון 248

36 / 84

קולקציה ייחודית ומגוונת בעיצוב מקורי ✣
שמלות ערב וכלה קלילות לנשים בעיצוב אישי ✣
03-9794424| 052-3941677| רחוב חפר 41 שהם
תמר אלוני
מעצבת אופנה
בוגרת שנקר
םי ִ ג חה
ח ת ֶ פּ בּ
תרפיה באמנות עפרה אלרואי
הקליניקה בשוהם
עפרה אלרואי
טל. 2901979-30 2101034-450
טיפול באמנות הוא כלי תרפויטי המתאים למי שמרגיש
כי הוא זקוק לעזרה בתחום הרגשי.
תרפיה באמנות עושה שימוש באמצעים מתחום
האמנות על מנת להרחיב את היכולת להתבטא במיוחד
כאשר המילים מתקשות לבטא או להכיל. היא מדגישה
את הכוחות של האדם ואת העשייה, מחזקת את כושר
ההסתגלות והתמודדות עם עכבות ודפוסים הגנתיים.
אפקטיבית עבור דימוי עצמי נמוך פחדים הימנעויות ועוד.
מתאים לכל הגילאים.
אין כל צורך בידע מוקדם או כשרון מתחומי האמנות.
איך ניצלו חייו של הצ'וקומוקו במלחמת יום הכיפורים
מאת מ ו ק י ה ד ר
ב-21 בצהרים בצידה המערבי של תעלת
סואץ נעצר במפתיע הזחל"ם שקרטע על
אדני מסילת הברזל, כאילו נתקע בקיר
פלדה, פגז מצרי פגע בו והעיף שברי פלדה
לוהטים לתא הלוחמים הפתוח.
רק אמש חצו צנחני גדוד מילואים 17 בחטיבה
55 את התעלה בסירות גומי ותפסו עמדות בגדה
המערבית של התעלה, משימה מסוכנת מאוד,
שסימנה במלחמת יום הכיפורים מהפך דרמטי
של מעבר מהגנה להתקפה ועברה ללא קושי
וללא נפגעים. כשהושמעה בקשר מילת הקוד
"אקופולקו", הוסרה אבן כבדה מלב כל שדרת
הפיקוד והרמטכ"ל דדו ז"ל, שעלה אישית לרשת
הקשר הגדודית בקריאת "כל הכבוד".
פגיעת הפגז הייתה הפתעה ל-08 הצנחנים
הותיקים שנחו כל הבוקר על זרי הדפנה בעקבות
חציה מוצלחת של תעלת סואץ. הם בסה"כ יצאו
לסיור להרחבת ראש הגשר שהקים צה"ל בצד
המצרי, לא משימה מסוכנת. "גם אם נפגוש בחיילים
מצריים הם יהיו מדרג הסיוע ולא לוחמים", חשבנו,
וכך, בהרגשה של טיול שנתי במצרים, נכנסנו בכוח
זעיר ושאנן, 6 זחל"מים ו-2 טנקים ללוע הארי -
מתחם צבאי מצרי ענק סביב תחנת הרכבת
בסרפאום בואך איסמעיליה.
המצרים נדהמו - חיילים ישראלים מסתובבים
בצידה המצרי של התעלה, כשהם כבר שבוע וחצי
שולטים בצד הישראלי של תעלת סואץ, כבשו כבר
את המעוזים והדפו את הכוחות הישראלים עמוק
לתוך סיני.
רק כאשר התחלנו לירות בעוזים המצחיקים שלנו
מעבר לדפנות הזחל"ם לעבר המוני החיילים
המצרים שנראו בכל מקום, הם תפשו שאנחנו
האויב, התעשתו ופתחו באש תופת. הזחל"מים,
שנסעו חשופים בטור על מסילת הברזל, נפגעו בזה
אחר זה כאילו היו ברווזים במטווח.
"לקפוץ ולתפוס מחסה!" צעק הסמג"ד עוזי אילת.
קפצתי מעבר לדופן ורצתי לחפש מחסה לצדי
המסילה, כך עשו גם שאר הלוחמים. בזוית העין
ראיתי חושה שסביבה חצר מוקפת חומה נמוכה.
זה נראה מקום טוב להסתתר מהאש שנורתה מכל
הכיוונים. רצתי שפוף לתפוס מחסה. רק בשנייה
האחרונה עצרתי. ממש לפני הכניסה לחצר ראיתי
את סמל המבצעים אלכס גור אריה שוכב מדמם.
אלכס הקדים אותי, נכנס ראשון לחצר ונורה בחזהו
מצרור כדורים.
להיכנס לחצר או להישאר חשוף בחוץ? שתי
אפשריות מסוכנות וצריך להחליט מייד. הצצתי
פנימה וראיתי 4 חיילים מצריים עומדים בחצר עם
קלצ'ניקובים דרוכים.
בחנתי את מצבי ופתאום קלטתי שהנשק האישי,
העוזי, לא עלי. כף ידי השמאלית מרוסקת,
האצבעות נותרו שלמות אך היו תלויות על העור
בלבד ומפוזרות לכל כיוון. כדור או רסיס פגע
במרכז כף היד וכל העצמות רוסקו ואני לא הרגשתי.
פעמים רבות שאלו אותי, "לא הרגשת כאב ברגע
שהכדור חדר לכף היד? " לא! לא מרגישים את הכאב.
ברגע הפגיעה הגוף מפריש אנדרלנין והאמת היא
שאתה עסוק בפחד ובניסיון להתמצא בכאוסשסביבך,
כך שזעקת כאב נוראה שהיית משמיע במצב נורמלי
אם רק אצבע קטנה נתפסת בדלת, הופכת לדממה
דקה בזמן שאתה נמצא בקרב על חייך.
המצב היה די נואש, העוזי שלי כנראה בזחל"ם או
שנפל כשנפגעתי, כף ידי השמאלית מרוסקת ודם
זורם ממנה ללא הרף ואני לבד וחשוף על מסילת
הרכבת.
נותרו לי 2 רימונים בחגור, אולי אנסה לזרוק אותם
ולחסל את החיילים שבחצר. שלחתי את יד ימין
הבריאה לחגור, שלפתי את הרימון וקרבתי אותו
לפה, בידי השמאלית הפצועה לא יכולתי למשוך את
טבעת הניצרה אז ניסיתי בשינים לשלוף את הפין
שמפעיל את מנגנון הפיצוץ של רימון היד. נזכרתי
בתנועה הדרמטית של כוכבי הוליווד כשזרקו
רימונים בסרטים על מלחמת העולם השניה.
תפסתי את הנצרה בשיניים אבל הנצרה פשוט לא
זזה. כל כמה שמשכתי לא הועיל, השינים כמעט
ונשברו והנצרה לא נשלפת.
בדיעבד הסתבר כי הרימונים שזרקנו בטירונות היו
מדגם ישן - מילס 4 ממלחמת העולם השנייה, בהם
הנצרה נשלפת בקלות גם בשיניים, ובגלל שטבעת
הנצרה היתה נתפסת בזיזים שברכב הצבאי, היא
היתה נשלפת וגורמת להתפוצצות בלתי מכוונת
ולאסונות. כיוון שכך, יצרו בתעשייה הצבאית פטנט
מקורי - רימון חדש עם תפס בטחון וכדי להפעיל את
אותו יש לסובב את הנצרה חצי סיבוב שמאלה ורק
אז למשוך בטבעת ופין הניצרה נשלף.
איך שכחתי דווקא ברגע האמת איך זורקים רימון
כזה כהלכה?
התנדבתי לצנחנים בעיקר כדי ללבוש את הכומתה
האדומה ולהלך בחזה נפוח עם כנפי צניחה - זה
מה שציפו ממיטב הנוער. מהר מאד גילו המפקדים
שלא הגיע צנחן מדוגם לבסיס הטירונים בתל מונד.
החולצה תמיד הייתה בחוץ, כובע הפלדה מונח
על הפדחת עקום, החגור תלוי לא ישר ויש המון
"פילים" בקנה הנשק האישי. בקיצור, מוקי הוא חייל
צ'וקומוקו! כינוי מעליב זה הודבק לכל מי שנראה
והתנהג לא כמו הצנחן בפוסטרים.
כל הטרטורים והעונשים שחטפתי בטירונות לא
עזרו, נשארתי חייל "מצ'וקמק". הייתי בעצם לוחם
טוב בשירות הסדיר ובמילואים, הצטיינתי כקשר
של המג"ד והסמג"ד, השתתפתי במבצעים מעבר
לקווים ובמלחמת ששת הימים כבשתי את הכותל
בירושלים. אבל לזכורשצה"ל החליף אתהרימונים...
לא קורצתי מחומרים של רמבו ההוליוודי.
בחזרה לקרב. אני עדיין שפוף מעבר לחומה,
מחזיק ברימון הנצור. מה עושים עם רימון יד נצור
וחסר תועלת? אם אזרוק הוא לא יתפוצץ, אבל גם
להמשיך ולהחזיק אותו ביד אין טעם.
התרוממתי וזרקתי את הרימון למרכז החצר.
החיילים המצריים ראו את הרימון לרגליהם ונבהלו,
עברה שנייה ועוד אחת, והם נמלטו מהחצר כל עוד
נפשם בם.
הרימון כמובן לא התפוצץ!
אם לא הייתי חייל "צוקומוקו" הייתי זוכר איך שולפים
נצרה, הרימון היה מתפוצץ ופוגע בחלק מהחיילים
המצריים, השאר היו מחסלים אותי ללא בעיה. דווקא
הרימון ששכב בחול שניות ארוכות שנראו כנצח ובכל
רגע היה עלול להתפוצץ ולקטול, הפחיד כל כך,
שהמצרים נמלטו והשאירו אותי לבד, פצוע, אבל בחיים.
האודיסיאה נמשכה 42 שעות - פינוי "מחצר
המוות" (נקודת הפינוי בה שכבו מאות פצועים על
גדות התעלה), טיסה במסוק לביר גפגפה, משם
בהרקולס מלא אלונקות לשדה התעופה בן-גוריון
ולבסוף באמבולנס לתל השומר, שם סיימתי סופית
את הקריירה הצבאית ונותרו רק הזיכרונות.
לתג ובות:
36 גליון 842 אבן שהם