35 / 68
בהם הילדים נמצאים, אם זה בקפיטריה, בחצר, על
הספסלים או במסדרון”.
“עם הזמן”, אומר אמיר, “מתפתחים קשרים
פרטניים משמעותיים ביני לבין ילדים המתקשים
במסגרת. את אלו, אני מאתר במהלך כל השנה,
מתווך בינם לבין המורים או בינם לבין חבריהם. אני
לא מסתובב בכיתות ממש, אין לי תפקיד של מרצה
או מעביר שיעורים פרונטאליים. אני לא נכנס לכיתה
ומתחיל להרצות להם על איך להתנהג ואיך למנוע
אלימות, בשביל זה יש צוות של מורים ויועצות. אני
בתפקיד שטח יום יומי, אלא אם יש אירוע או קריאה
מיוחדת להיכנס לכיתה”.
איך היית מאפיין את התלמידים בחטיבה, האם
יש הבדלים בטמפרמנט בין הצעירים יותר
והבוגרים והאם יש מתאם בין גיל לבין הסיכוי
‘להסתבך’ בבעיות משמעת?
“בהכללה, הגדולים יותר, מכיתה ט’ והלאה, הם
התוססים יותר. יש להם יותר על מה לדבר וצורך
לשתף ואיתם היתה לי הרבה עבודה השנה. אני
נמצא שם בשביל להקשיב, לכוון ואין שום נושא שיש
עליו טאבו או שאי אפשר לדבר עליו. הכל פתוח, אם
זה בענייני לימודים, יחסים עם המורים, עם החברים
ועםהמין השני. לפעמיםתלמיד מתמודד עםתקופה
קשה ואז אפשר לראות רצף של אירועים שקורים
בכמה חזיתות - לימודית, חברתית, משמעתית.
המטרה היא למתן את ההתפרצויות ולווסת את
האנרגיות למקומות בונים ותורמים.
ישנם תלמידים שנתקלים בבעיה וכבר יודעים
להגיע אלי לבד. אלו הם הגדולים יותר מכיתות ח’,
ט’ שמכירים אותי. את אלו שזקוקים לי מכיתות ז’,
אני מאתר הרבה פעמים לבד ואפשר להגיד שהם
לוקחים פחות נפח בעשייה שלי בבית הספר ככלל.
לוקח זמן להכיר, לבנות אמון ולהתרגל לנוכחות
שלי ולדעת לעשות שימוש בשירות שאני מציע
להם. בשנה הבאה, הם כבר יהיו הגדולים יותר ואני
מניח שהגישה אלי תהיה קלה יותר בעבורם”.
איך מגיעים אליך התלמידים, האם המורים
מפנים אליך את אלו שהם סימנו כבעייתיים, או
שהם מגיעים לבד?
“הילדים מגיעים בכמה דרכים - יכול להיות
שתלמיד התפרע בכיתה והמורה שלחה אותו
לחפש אותי ולהרגע, או שהם מגיעים אלי בעצמם.
הדמות שלי מוכרת היטב בבית הספר וכבר יש לי
כינויים רבים ומגוונים, החל מ”סלקטור” ו”אמיר
חולצה שחורה”, על שום ‘המדים’ הקבועים שלי
שכוללים חולצה שחורה ועד “הפסיכולוג” ועוד.
החלטתי לבדל את עצמי באמצעות הביגוד הקבוע
והבולט, כדי שמכל מקום ופינה בבית הספר
או בחצר, התלמידים יוכלו לזהות אותי ולהבחין
בנוכחות הקבועה שלי כי הבסיס הוא הידיעה שאני
כאן בשבילם, כפרמטר קבוע בנוף הבית ספרי”.
מהו אופי הפניות של תלמידים שמגיעים אליך
ביוזמתם?
“פרידות מחבר/ה - הפן הרגשי מאוד בולט
בגיל הזה, על כל הלבטים, האכזבות, כאבי הלב
והדינמיקות החברתיות. ישנן פניות על רקע של
קשיים ולחצים מכיוון הלימודים, ציפיותשל ההורים,
מריבות עם ההורים. השיחות נעות על ספקטרום
די רחב, החל ממה שמציק ומרגיז אותם בתוכניות
טלוויזיה שונות ועד בעיות כבדות וקשות באמת,
שלפעמים אני מרגיש שאני עצמי זקוק להדרכה
כדי להתמודד איתן”.
מה אתה עושה במצבים אלו?
“אני בוחן את הסיטואציה ויש לי כמה כלים
שעומדים לרשותי, גם לגבי שאלות שקשה לי
להתמודד איתן. כל תלמיד יודע, שאם אני לא יכול
לתת את המענה לעניינים מסוימים אני מכוון אותו
ליועצת או לגורם מתאים אחר. אני עצמי מתייעץ עם
רחלי או נעה בסוגיות שונות ויחד אנחנו מחליטים
לאיזה כיוון לקחת את העניין ומאיזו זווית לתת טיפול”.
תן לנו דוגמא ל’יום בחיי’ מדריך מוגנות ביהלו”ם
“אני מגיע בשעה 03:70 לבית הספר. הדבר
ראשון שאני עושה הוא סורק את סביבת בית הספר
כדי לוודא שאין חפצים מסוכנים או כל כלי שיכול
לפגוע בתלמידים. בכניסה לבית הספר יש ספסל
עליו חתמתי קבע. אני יושב שם, בכניסה, כל בוקר
ומקבל את פני התלמידים. כולם עוברים דרכי, אני
דואג להיות אחד מהחברה’, כולל הרבה צחוקים,
בדיחות ואווירה טובה כדי להיכנס בראש הכי טוב
ורגוע ליום הלימודים. מי שיודע שהוא רוצה לדבר
איתי במיוחד, מגיע מוקדם.
במהלך היום אפשר למצוא אותי על הספסל,
או בחצר, או בפינה אחרת במרחב הבית ספרי.
החולצה השחורה שלי עוזרת לי לבלוט מרחוק ומי
שצריך אותי, קורא לי ואני מגיע אליו”.
האם יש הבדל בהתנהגות של התלמידים בין
עונות החורף והקיץ, או בין תחילת השנה וסוף
השנה?
“אפשר לומר שבחודשי הקיץ יש יותר שוטטות
של תלמידים מחוץ לכיתות בשעות הלימודים
ואווירה מוקדמת של סוף שנה”.
לפעמים תלמיד מתמודד עם תקופה קשה ואז אפשר לראות
רצף של אירועים שקורים בכמה חזיתות - לימודית, חברתית,
משמעתית. המטרה היא למתן את ההתפרצויות ולווסת את
האנרגיות למקומות בונים ותורמים
של אמיר דומיננטית ומשמעותית בבית
נוכחותו
הספר ועל כך יעידו התלמידים עצמם, אשר מודעים
לתפקידשהואממלא ומגדיריםאותו בדרכם, בצורה
מדויקת ומקיפה. כאשר פנינו לכמה מהתלמידים,
בוגרי כיתה ט’ אשר סיימו את לימודיהם ב’יהלו”ם’
ובשנה הבאה יחבשו את ספסלי התיכון ביישוב,
שמענו מהם חוויות מהמפגש עם אמיר. מעניין היה
ללמוד מזווית הראייה שלהם, איך הם מגדירים
את תפקיד מדריך המוגנות, כיצד הם רואים אותו
ומבחינים בינו לבין ה”מבוגרים האחרים” שסובבים
אותם. בגיל 51, כך נראה, כל מי שמבוגר ממך
במספר שנים, זוכר לתואר “מבוגר” ולא משנה אם
הוא מורה, הורה או מדריך בן 62.
ובכל זאת, אמיר הצליח לפרוץ את חומת
ה”מבוגר” ולגרום לבני הנוער להתייחס אליו אחרת.
ע’, בן 51: “המדריך סבבה, בנאדם נחמד והתפקיד
שלו הוא לא מורה, אלא יותר חבר שלך, יותר אח
איך היית מגדיר את התפקיד שלו בבית
שלך”.
“הוא כמו מאבטח בלי מדים. הוא מונע
הספר?
שיהיה אלימות אבל הוא גם יכול להיות חבר שלך”,
אומר ע’ וחברו נ’ מוסיף, “התפקיד שלו זה שלא יהיו
הרבה ילדים מחוץ לשיעור, שלא תהיה אלימות
בבית הספר ושלכולם יהיה טוב”.
איך אמיר עושה את זה? “הוא מקשיב גם לילדים
שאין להםהרבהחברים והואמקשיבכמו חבראז זה
עוזר להם להרגיש טוב”, אומר נ’, “ילדים מספרים לו
הרבה דברים, גם כאלו שהם לא מספרים להורים,
למורים ואפילו לא לחברים שלהם. יש לו שיחה על
כל הנושאים עם כולם”. “אני מכיר הרבה ילדים
שנעזרו בו”, אומר ע’, “אם יש מקרה של אלימות
אז אמיר מרגיע את מי שמתפרע, יושב איתו ומדבר
איתו. זה תורם לביטחון בבית הספר, כי יש אדם
מבוגר איתך ששומר עליך ואתה מרגיש יותר פתוח
ויותר רגוע”. “יש מצב”, אומר נ’, “שבתיכון יהיה חסר
לנו מדריך כזה”.
35
גליון 542
אבן שהם