Table of Contents Table of Contents
Next Page  24 / 64 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 24 / 64 Previous Page
Page Background

24

גליון 342

אבן שהם

איך גיליתי את “תגלית”

סיפור אמיתי מאת מ ו ק י ה ד ר

כששלדון אדלסון מ”ההון”, מבקש שר האוצר יאיר

לפיד מ”השלטון “ קופץ לדום! , כך נכתב ב”הארץ”

לאחרונה. לפיד הבטיח שלא יקצץ אפילו דולר

בתמיכה הממשלתית ל”תגלית “, כאשר כמעט

בכל תחום אחר בתקציב המדינה, חרב הקיצוצים

מונפת בלא רחם.

ספק אם יש בישראל מישהו שלא מכיר את “תגלית”

הפרויקט שזכה ביחסי ציבור מרשימים, פרסומות

ברדיו, ומאות כתבות אוהדות בעיתונים ובטלוויזיה.

המיזם שמלאו לו 31 שנים, נועד להביא לארץ

צעירים יהודים מרחבי העולם לסיור קצר בישראל

בחינם, (גם אם הוריך עשירים כקורח).ממנים

אותו מיליארדרים יהודים כמו ברומפן ואדלסון,

המגבית באמריקה, וגם וממשלת ישראל בעשרות

מיליוני שקלים. עד היום 053 אלף צעירים יהודים

השתתפו בתוכנית שהכניסה לכלכלה הישראלית

מאות מיליוני דולרים, קחו למשל את ענף התיירות.

הנוסע בכבישי הארץ אינו יכול שלא לראות את

עשרות האוטובוסים עם שלטי “תגלית” המתנוססים

לרוחבם ומלאים בצעירים יהודים מהגולה. וזה

מזכיר לי סיפור אישי שמגלגל מצחוק את כל מי

ששומע אותו .

הניצחון במלחמת ששת הימים הלהיב את יהודי

התפוצות ובשנת 8691 החלו להגיע לישראל אלפי

סטודנטים לסיורים בחופשת הקיץ, ההורים בצפון

אמריקה מימנו אז את הנסיעות , והסוכנות היהודית

את המדריכים הישראלים.

כסטודנט דלפון באוניברסיטה העברית בירושלים,

קפצתי על ההזדמנות לעשות קצת כסף בחופשת

הקיץ כמדריך הישראלי הצמוד לקבוצה של

סטודנטים מהאוניברסיטאות שבמונטריאול

וטורונטו בקנדה. התוכנית הייתה די שגרתית טיול

בגליל, כמה ימים בירושלים, טיפוס בשביל הנחש

למצדה, וכמובן גולת הכותרת שלושה ימים באילת.

הקבוצה מקנדה לא הייתה היחידה ששוטטה אז

בארץ, ראינו בכבישי הארץ אוטובוסים רבים שאת

חזיתם קישטו שלל שלטי בד כדוגמת “נשות

הדסה מלוס אנג’לס” “משלחת המגבית מפניקס

אריזונה” “ויצ”ו מילוואקי”.

“מוקי למה לכולם יש שלטים על האוטובוסים ורק

על האוטובוס שלנו אין שום שלט”? שאלו אותי

הסטודנטים מקנדה בתלונה.

מה יכולתי לומר להם? שלסוכנות אין תקציב? שהם

חשובים הרבה פחות מנשות הדסה שתורמות

דולרים לרוב?

“אתם יודעים מה” אמרתי, “נאסוף קצת כסף בנינו,

נעצור בבאר שבע, ואני אדאג להכין שלט לתפארת

שילווה אותנו בשארית הטיול, אבל אתם צריכים

להחליט מהר בעצמכם על שם לקבוצה”.

דיון סוער התפתח, הצעות לשמות שונים נזרקו

לחלל האוטובוס, ולבסוף הוחלט להתייחס לכל עניין

השלטים בהומור בריא, השם שנבחר “חבורת הזמר

על שם קונסוואלה ליפשיץ”

“ומי זאת קונסוואלה ליפשיץ? “ שאלתי , והתשובה:

“סתם, שמה של סבתא של אחת המשתתפות

במסע , ומה פתאום חבורת זמר? “זה הפוך על

הפוך אנחנו בכלל לא יודעים לשיר ביחד“.

עצרנו את האוטובוס בבאר שבע, מצאתי צייר

שלטים שתמורת דולרים ירוקים שהיו שווים אז

הרבה לירות, הסכים לבצע במהירות שיא את

השלט, וכך המשכנו לאילת כשעל חזית האוטובוס

מתנוססת בגאווה יריעת בד צבעונית ועליה הזהות

הבדויה שבחרה לה קבוצת סטודנטים קנדים

עליזים. לכאורה סוף טוב הכול טוב! אבל כאן

הסיפור רק מתחיל .

כשהגענו לאילת שמתי לב שהעיר נתונה בקדחת

עשייה, בכל מקום התנוססו שלטים “הערב בחירת

מלכת המים של ישראל” שבועון “העולם הזה”

רצה להתחרות בשבועון “לאשה” שהחזיק בזיכיון

לבחירת מלכת היופי של ישראל (עד היום). ולכן יסד

אתתחרותמלכתהמיםהשנתיתבאילת (המתחרות

לא לבשו שמלות נשף, רק ביקיני סקסי). בתכנית

הערב היו צפויים להשתתף גם אומנים מהשורה

הראשונה.

רציתי מאד שגם קבוצת הסטודנטים הקנדים

ישתתפו באירוע, (אין כמו יפהפיות ישראליות

בביקיני כדי לעורר בהם את המשיכה לארץ הקודש.

זה בדוק!) אלא שמחירי הכרטיסים לאירוע היו

יקרים ותחרות מלכת יופי לא נכללה כמובן בתקציב

מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות.

אז מה עושים ?

“אולי נציע שנופיע גם אנחנו בהתנדבות על הבמה,

אנחנו הרי אנו זמרים מפורסמים של קונסאוולה

ליפשיץ מקנדה “העלה מישהו את הרעיון“,

אבל אתם לא יודעים לשיר” אמרתי, “נסתדר איכשהו

ענה דויד ברנדייס” המדריך הקנדי “לך תנסה לארגן

את הופעתנו על הבמה, ואם לא תצליח אולי לפחות

נקבל כרטיסים חינם”.

צלצלתי לגדי יגיל שהנחה את הטקס בחירת מלכת

המים, הצגתי את עצמי כאמרגן של חבורת הזמר

והזמנתי אותו לפגישה במלון שבו התאכסנה

הקבוצה הקנדית. דאגתי שהפגישה תתקיים מול

האוטובוס שלנו עם השלט בחזיתו.

אתה בטח מכיר את המקהלה מקנדה של

"קונסואלה ליפשיץ” פניתי לגדי יגיל

“ברור הם מאד מפורסמים” שיקר גדי יגיל ללא

בושה.

“הם מוכנים להופיע בהתנדבות” הדגשתי

“בשמחה נשבץ אותם בתוכנית, אבל שישירו רק

שלשה שירים כי התוכנית עמוסה”

לחצנו ידיים וסיכמנו שנגיע בזמן להופעה.

נשארה רק בעיה קטנה, הרי אנחנו לא מקהלה

אמיתית אין לנו שירים ולא מנצח ועוד 4 שעות אנחנו

צריכים עלות על הבמה ולהופיע לפני אלפי צופים.

לא נותר זמן ללמד את כולם שירים חדשים. אז

מה עושים? מחפשים שירים באנגלית שכל ילד בגן

בקנדה מכיר, למשל “טוינקל טוינקל ליטל סטאר”

או, ”אימסה אימסה ספיידר” על העכביש המטפס,

שירי ילדים נפוצים בקנדה, בדומה לשיריםשלומדים

ילדי הגן בישראל כמו “עוגה עוגה עוגה” או “ידיים

למעלה על הראש”.

הרעיון מתקבל בהתלהבות, מכנסים במהירות את

כל 04 הסטודנטים כולל הזייפנים, עושים חזרה

והפלא ופלא זה עובד. כולם זוכרים מילדות את

המילים ואת המנגינות הפשוטות, בוחרים מנצח

בחור נאה שלמד פעם פסנתר, נותנים לו מסרק ביד

במקום שרביט מנצחים, ויאללה למופע .

על חוף ים סוף יושבים אלפים ומולם במים במה

צפה על רפסודה ענקית. המתחרות על כתר מלכת

המים צועדות בביקיני על הבמה. בין סיבובי ההדחה

מעלה המנחה גדי יגיל אומנים ישראלים.

“ועכשיו קבלו במחיאות כפיים את להקת קונסוולה

ליפשיץ ממוריאל סינגרס“ מקנדה, מכריז גדי יגיל

הסטודנטים עולים על הרפסודה, המנצח מניף

את המסרק, והלהקה פותחת בשיר של ילדי הגן

בקנדה.

התיירים המעטים שבקהל מתפוצצים מצחוק. הם

מבינים מיד שמישהו כאן עובד עליהם, אבל אלפי

הישראלים שלא מבינים אנגלית, לא הרגישו שום

דבר חריג ואפילו מחאו כפיים בהתלהבות. בשיר

השני קורה משהו מוזר. פתאום מתחילים הזמרים

העומדים בקצה שורת המקהלה, להישמט אחד

אחרי השני מהרפסודה למימי מפרץ אילת, הבמה

הצפה נטתה על צידה, מפני-ש 04 סטודנטים

עם משקל עודף (לא כמו המתחרות) עלו ביחד

על הבמה שלא תוכננה להציף מספר כה רב של

משתתפים עוד רגע ויתרחש כאן אסון כדוגמת אסון

גשר המכבייה. (שהתרחש אומנם שנים אחר כך

מסיבה דומה ).

מי שהציל את המצב היה המדריך הקנדי דויד

שצעק לכולם לקפוץ למים ולחזור לחוף בשחייה.

וכך התאזנה הרפסודה. הקהל שלא הבין מה קורה,

מחה כפיים בהתלהבות כי חשב שגם זה חלק

אינטגראלי מההופעה של המקהלה המטורללת

מקנדה.

בכיסוי הנרחב בכפולת עמודים בשבועון העולם

הזה באותו שבוע, הופיעה כתבה נרחבת על תחרות

מלכת המים וצוינה לשבח הופעתה בהתנדבות של

מקהלת הסטודנטים מקנדה (מי שלא מאמין מוזמן

לבדוק בארכיון הספרייה הלאומית בירושלים את

גיליון ה”עולם הזה” קיץ 8691)

הטיול בארץ הגיע לסיומו והסטודנטים חזרו לקנדה

עמוסי חוויות. שנים רבות אחרי אותו קיץ מיוחד

בישראל נערכו מדי שנה מפגשים במונטריאול בה

שיחזרו את ימיה הגדולים של מקהלת “קונסואלה

ליפשיץ ממוריאל סינגרס”.

דויד ברנדייס המדריך, שהיום הוא מפיק סרטים

ידוע, עדיין שומר מכל משמר את שלט הבד בביתו

שבהוליווד .

הסטודנטים בגרו, התחתנו, נהיו אנשי עסקים

רופאים ועורכי דין אבל אני בטוח שרבים מאד

מילדיהם ונכדיהם, מגיעים בשנים האחרונות

לארץ ומסירים בה הפעם באוטובוסים עם

הכתובת “תגלית” עליהם. הם מלווים בברכת

דרך חמה מהוריהם שמתרפקים שוב ושוב על

הזיכרונות מישראל 8691, וכך בכל דור ודור

נוספת עוד חוליה בשרשרת, שקושרת את יהודי

התפוצות לעם בישראל. “תגלית” היא כנראה

פרויקט עם תכלית.