

22
גליון 342
אבן שהם
חששות ופחדים
●
השתלבות חברתית
●
ביטחון עצמי
●
בעיות
●
היפראקטיביות
●
קשב וריכוז
●
לקויות למידה
●
תסמונות שונות
●
קנאה בין אחים
●
מוטוריות וקוגניטיביות
www.carmitaat.co.il054-4587994
מושב בן שמן
כרמית יהב
חוגי העשרה וחוויה
| )
A.A.T
טיפול רגשי בעזרת בעלי חיים (
חיות
והצלחות
הורים וילדים/טל וינקלר
יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים במכון אדלר
tal.winkler@gmail.com| 054-8162206
חג השבועות אמנם מאחורינו אך ההורות ממשיכה
ללוות אותנו בכאן ועכשיו ובעתיד. לפיכך, המשפט
"הזורעים בדמעה, ברינה יקצרו" מותאם לתפקידנו
ההורי, ללא קשר לחג זה או אחר.
בגיליון הקודם, ציידתי אתכם בחמישה עקרונות
מומלצים בהורות, שאולי לא תמיד קל ליישם, אך
כאמור, ככל שנשתכנע ונאמין בנחיצותם, הפקת
התועלת וההנאה מהם לא תאחר לבוא.
להלן עוד חמישה עקרונות מומלצים וחשובים:
1. התפקיד ההורי בשרות החזון ההורי
ניתן לדמות גידול ילדים לניהול פרויקט, תפקיד
המצריך תכנון ואסטרטגיה.
לשם כך עלינו ההורים, לברר תחילה מהו החזון ההורי
שלנו. דהיינו, אילו תכונות אנו מייחלים לילדינו לחייהם
הבוגרים, כשיצאו מבית הגידול שלנו.
אני מנחשת שהרשימה תכלול תכונות כמו – עצמאות,
אחריות, ביטחון עצמי, משפחתיות, רגישות לזולת ועוד
ובראש הרשימה נמצא, בדרך כלל, את המשאלה
"שהם יהיו מאושרים".
למעשה, מדובר ביכולות שיש לכל ילד כאדם ואת
היכולות האלה הילד מפתח בהדרגה, תוך כדי
אינטראקציה עם הוריו.
על כן, במקום להתנהל מול הילדים ולהגיב
להתנהגותם באופן אימפולסיבי, נזכור שאנו בתפקיד
ונשאל עצמנו, לפני שאנו ממהרים להגיב, מה המטרה
החינוכית שלי? האם התגובה שלי משרתת את החזון
ההורי שלי או מרחיקה אותי (ואת ילדי) ממנה?
לדוגמא - אם ייחלנו לילדנו שיגדל להיות בעל ביטחון
עצמי, הבה נבדוק את עצמנו כהורים מה אנחנו עושים
לשם כך על בסיס יומי. האם אנחנו מעודדים את הילד
בכך שאנחנו מאירים בפנס על התנהגויותיו החיוביות
או בעיקר מטיפים מוסר ומבקרים על התנהגויות
מפריעות? האם אנחנו לוקחים התנהגות רגעית
והופכים אותה לתווית שלילית שמגדירה את כל ישותו
או עושים הבחנה בין ההתנהגות לילד?
אלו הן שאלות שעלינו לשאול עצמנו ולשם כך אנו
נדרשים לאיפוק, השהיית הטייס האוטומטי וניהול
כעסים ממקום בוגר ואחראי להבדיל מנעלב.
באשר למשאלה שילדינו יגדלו להיות מאושרים, על
פי הגישה האדלריאנית, שלאורה אני מנחה ומדריכה,
אושר והצלחה בחיים הם תוצאה ולא מטרה. שהרי
סביר להניח שאם נצייד את ילדינו לחייהם הבוגרים
בעצמאות, ביטחון, אחריות, מוסריות וכו', הם יהיו די
מרוצים.
2. הקשבה!
הקשבה היא אבן היסוד לתקשורת מקרבת בכלל
ובמשפחה בפרט.
ההרגשה שמקשיבים לנו במלוא תשומת הלב
היא חוויה הגורמת לנו ולילדינו כאחד להרגיש –
דברי מעניינים, אני משמעותי, אכפת ממני, מכבדים
אותי, מקבלים ומבינים אותי כמו שאני.
נכון, היא לא פשוטה ליישום כי היא מצריכה מאיתנו
פניות, סבלנות, תזוזה מעמדת המטיף/מחנך או
המגונן ומודעות במי אנחנו ממקודים בהקשבה –
בצורך שלנו או של ילדינו?
יחד עם זאת מדובר במיומנות הניתנת לרכישה.
כדאי להתאמן בה, שכן היא בבחינת כלי רב עוצמתי
העומד לרשותו של ההורה. בכוחה לטפח אצל הילד
את ההרגשה שהוא שווה באמת, שדבריו, מחשבותיו,
רגשותיו הנעימים והלא נעימים ראויים ושהוא אינו לבד
בעולם.
בספרה (המומלץ) "הקשיבו לי רגע" כותבת חלי
ברק:"כתבתי את הספר כי היה חשוב לי להיות פה
לכל הילדים האלה, שעושים צרות....מהניסיון למדתי,
שדווקא הילדים האלה מגיבים נפלא כשמקשיבים
להם", ואני מוסיפה – מי לא?
3. סובייקטיביות
אנחנו מגיעים להורות עם אמיתות, חוויות שצברנו
בחיים ואשר משפיעות על התפיסה שלנו לגבי דברים.
לעיתים, בעקבות אינטראקציה עם הילד, אנחנו
קופצים למסקנות מבלי שקיימנו בירור או דיאלוג
אמיתי איתו או עם עצמנו וההמשך ידוע....
אנחנו מייחסים לילדינו הרבה פעמים כוונות זדון או
מגיבים בכעס להתנהגות שלהם כי זה נוגע לנו באיזה
חשש מאד גדול. כמו למשל, במקרה של שקרים.
אירוע – הילד שיקר / פרשנות – או ואבוי, איזה שקרן /
רגש – דאגה וכעס / תגובה – מגיבים בכעס.
בכדי שנבין את האחר עלינו להבין את זווית הראייה
הסובייקטיבית שלו. לשם כך עלינו להכיר מלכתחילה
ברעיון הסובייקטיביות – ברעיון שלכל אחד זווית ראייה
שייחודית לו.
ההבנה שלילד שלנו יש את זווית הראייה שלו והיא לאו
דווקא זהה לשלנו, עשויה מאד לקדם את התקשורת
בינינו. עובדה זו מאפשרת לראות את המקום שלו
ולהכיר בכך שיש עוד צדדים לאירוע.
אם נתייחס לעולם הסובייקטיבי של הילד ולא נהייה
עסוקים בזה שלנו, נוכל להתחבר לפרשנות של הילד
ומכאן לילד עצמו.
אירוע – הילד שיקר / פרשנות – הילד לא מבחין עדיין
בין אמת ושקר/ מבטא משאלת לב/ חושש מהתגובה
שלנו ולכן משקר.. / רגש – הבנה / חמלה תגובה –
אמפטיה והכוונה ממקום בטוח
4. בקשת עזרה
כשאנחנו במקום שקשה לנו לבקש עזרה, אז סביר
שנהייה מסוג ההורים שעושים הכול בבית ובסופו של
דבר (לא תמיד) מתמרמרים ובאים בטענות לילדים.
רק אם נבין עד כמה בקשת עזרה תורמת לתחושת
השייכות של הילד, אולי נפנה לה קצת יותר מקום.
זה לא פשוט כמו שזה נשמע כי האתגר הגדול ביותר
כאן הוא להביא בחשבון שכשאנחנו פונים ומבקשים
עזרה מהילד, מהמקום של שוויון ערך ולא מהמקום
המנחית / השולט – זכותו לסרב.
החוכמה היא לא לוותר על הילד שאומר לא או עושה
פרצוף חמוץ. החוכמה היא שגם אם הוא עושה פרצוף
ובכל זאת עוזר, להודות לו – "תודה שעזרת למרות
שלא רצית".
השאלה אם אנחנו כהורים יכולים לקבל את זה?
אפשר לשאול ילד אם מתאים לו עכשיו? ואם יאמר
אח"כ אז לבקש שיאמר כשהוא פנוי. זה מראה על
המון כבוד לילד ויש יותר סיכוי שכך יפתח מוטיבציה
פנימית לעזור.
יש לנו נטייה לפרש לא כהתרסה, כמרידה בסמכות.
בקשת עזרה זה בדיוק ההיפך מסמכותיות נוקשה.
ככל שהיחסים יהיו יותר קרובים, מושתתים על יותר
הקשבה, עידוד לתרומה ומועילות, שיתוף והתייעצות –
כך גם סביר שתהייה יותר מוטיבציה פנימית לעזור.
5. לא לנקוט צד במריבות בין אחים
הורים רבים מתקשים לעמוד מנגד ולא להתערב
במריבות שבין ילדיהם. הסיבות לכך מגוונות –
כי הם רוצים שקט, כי הילדים מבקשים מהם לשפוט,
רוצים צדק, לא מסוגלים לסבול מריבות, כי מבחינתם
זה כישלון חינוכי אם ילדיהם רבים, רוצים שילדיהם
יהיו חברים, כדי להגן על החלש, למנוע פגיעה פיזית.
נשאלת השאלה- כשאנחנו מתערבים, האם אנו
משיגים את המטרות שעומדות מאחורי ההתערבות?
דהיינו – שקט, צדק, חברות בין הילדים, הגנה על
החלש....? ממש לא!
כשאנו מתערבים במריבות של ילדינו, אנחנו משבשים
את האימון שלהם ביחסי אנוש על כל הכרוך בזה.
בכך ששימשנו קהל, בעצם הגדלנו אצלם את
המוטיבציה לריב הבא
כשאנו מגנים על החלש – אנחנו מעצימים את הקנאה,
התחרות, מקבעים את החלש בתפקיד "התמים"
שזקוק להגנתנו ואת אחיו בתפקיד הבריון ו"הרע".
קיבוע בתפקיד מעצים קינאה בין האחים ומייאש.
ובכלל, כדאי שנסגל לעצמנו ראייה חיובית ורחבה
עליהם וכך גם יוקל לנו להתייחס אליהם בהתאם.
אם נפסיק לשמש שופטי צדק ולנקוט צד במריבות
בין ילדינו, המריבות יצטמצמו בצורה דרסטית. אולי
תהייה הסלמה בהתחלה, כי לילדים יש נטייה לבדוק
את הגבול. יישארו מריבות אך הן יהיו בתחום המטרה
החברתית, שחשובה לכשעצמה, ולא תרגישו צורך
להפסיק אותן.
בהצלחה!
ממשיכים
לזרוע
בדמעה
כדי לקצור
ברינה
(טור המשך)
הכותבת היא אם
לארבעה, יועצת
משפחתית, מנחה
קבוצות הורים
ומנחה במדרשה
להנחיית קבוצות
במכון אדלר