36 / 84
שמוליק קראוס המחלץ
סיפור אמיתי מאת מ ו ק י ה ד ר
יום שישי ינואר 5691, צומת הערבה,
שלושה נחשי אספלט דקים מתפצלים
מנקודה מדברית זו. האחת לכיוון אילת,
השנייה לעין גדי והשלישית לתל אביב. בשנים
אלו מעטמאדמכוניותעברו בצומת, אין תחנות
דלק, אין מזנונים, רק אבנים בצד הדרך ללא
צל. על אבני הדרך מונחים הישבנים
של טרמפיסטים בודדים שהתעייפו
מלעמוד ולהמתין למכונית התורנית
שתעבור בצומת במקרה הטוב
פעם בשעה.
“בוא נחזור לפלוגה אין סיכוי לתפוס
טרמפ צפונה” אמר יוסי חברי. “לא
בא בחשבון”, השבתי, “אני חייב
להגיע הערב הביתה, כבר ארבע
שבועות אנחנו תקועים במדבר
בסדרת החורף המזוינת הזו וזה
הצ’אנס היחיד שנצליח להסתלק
מהמדבר מבלי שהקצינים ירגישו.
הממזרים הרי יצאו הבוקר לשבת
, ועד יום ראשון איש לא ירגיש
שנפקדנו. אם לא ננצל עכשיו את
ההזדמנות עכשיו היא לא תחזור
עד סוף סדרת החורף. תזדיין בסבלנות, בסוף
יגיע מישהו”.
הייתי בטוח שאם תעבור מכונית בצומת
הערבה, הנהג לא יעז שלא לעצור לשני
צנחנים עם נעלים אדומות, במדים ב’
מלוכלכים. בשנת 56’ הצנחנים אחזו עדיין
בשיא היוקרה ואף נהג לא חשש אז ממחבלים
מתאבדים מחופשים במדים.
עוד חצי שעה עברה ואז, במהירות עצומה
מופיעה מאחרי עיקול הכביש המוביל לעין
גדי, מכונית אמריקנית גדולה ועוצרת לידנו
בחריקת בלמים.
“יאללה היכנסו, אני ממהר “.
זינקנו פנימה באושר. “אתה מגיע לתל אביב?”,
שאלתי. “כן, אבל אני צריך לעצור לכמה דקות
בבית החולים בבאר שבע לבקר אחד מצוות
ההפקה שנפצע בצילומים בסרט שאנחנו
מצלמים בעין גדי. זה לא ייקח הרבה זמן”.
העפתי מבט בוחן בנהג . הוא נראה כמו כוכב
קולנוע, עם שיער שחור, פנים קשוחות וידיים
שריריות, כאלו שיודעות לחבק בעוצמה וברגש
את כוכבת הסרט שלצידו, ובאותה עוצמה
לחלק אגרופים ליריבים שעל סט הצילומים.
כעבור שנים למדתי שאגרופים הוא חילק
גם לנשים שלצידו .כזה היה שמוליק קראוס
הפרא האציל , ששיחק לצידה של דליה לביא
בסרט הישראלי “פורטונה” שצולם באותם
ימים בעין גדי . בגיליון השבועון “העולם הזה”
שהתגלגל במחנה ראינו אפילו תמונה שלו
עם דליה לביא היפיפייה בחזה חשוף מתחת
למימי המפל בנחל דוד שבעין גדי. הייתה
זו סצנת העירום הראשונה בתולדות הסרט
הישראלי שעשה אז את צעדיו הראשונים.
לא רק שתפסתי טרמפ חלומי ישר לתל אביב,
אלא גם עם כוכב קולנוע וזמר מפורסם. ‘יהיה
מה לספר לחברה’ כשאגיע לחיפה’, חשבתי
לעצמי.
המכונית נכנסה לחניה בבית החולים סרוקה
בבאר שבע. “אני נכנס לקנות פרחים ולבקר
את הפצוע, חכו לי במכונית מיד נמשיך
בנסיעה” אמר שמוליק ויצא כשהוא טורק את
דלת המכונית בחוזקה .
“בוא נכנס למזנון בבית החולים, אני מת
לשתות טמפו קר ואולי אפילו לאכול סנדויץ’
אמיתי ולא וופל מצופה ואורנג’אדה חמה,
ממכונית השק”ם. להביא לך משהוא?”
שאלתי ויצאתי מהמכונית. יוסי נשאר למקרה
ששמוליק קראוס יחזור.
עם בגדי ב’, מלאי אבק מדבר וכמובן ללא
כומתה נכנסתי למזנון. תוך שנייה תפסתי...
איזה אסון! המזנון מלא בחיילי משטרה
צבאית מצוחצחים. “מה קורה פה?” אני שואל
את המוכר .”למפקד המשטרה הצבאית
בבאר שבע נולד בן ועכשיו חוגגים
כאן את הברית “. נפלתי לגוב אריות
. אני מנסה לבצע נסיגה מהירה .
“חייל בוא הנה”, נשמע קול תקיף
מאחורי. ‘לעזאזל, הם לא יכולים
לחגוג בשקט מבלי למלא את
תפקידם?!’, ‘פעם בראסו תמיד
בראסו’, קיללתי לעצמי. “בראסו”
כך כינו בלעג את חיילי המשטרה
הצבאית, על שם משחת “בראסו”
להברקת האבזמים בחגורה שרק
בחיל זה היו מבריקים עדיין כמו
בצבא הבריטי. “איפה הכומתה
חייל? תראה את הפס!” כמובן
שלא היה לי שום פס (אישור יציאה
לחופשה שהיום נעלם כבר מהסלנג
הצבאי). הרי הסתלקתי מהסדרה
בלי רשות. התחלתי לגמגם וקצין המשטרה
הבין מיד שנפל לו דג שמן ברשת .
“קחו אותו לתחנה למעצר. כשתגמר הברית
נטפל בו”, הורה הקצין.
בלווי שני שוטרים צבאיים מתוסכלים
שהפסידו את הכיבוד והחגיגה במזנון, יצאתי
משער בית החולים, עברנו ליד המכונית
החונה של שמוליק קראוס. ראיתי שיוסי
שנשאר במכונית מביט בי ובשוטרים
הצבאיים המלווים אותי בעיניים מבוהלות. לא
עשיתי שום סימן שאני מכיר אותו. ‘ממזר בר
מזל. לפחות הוא יגיע הערב הביתה’, חשבתי
לעצמי.
בתחנת המשטרה הצבאית הכניסו אותי לתא
המעצר וסגרו אחריי את דלת הברזל הכבדה
בטריקה. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין
שמצבי נואש- לא רק שלא אגיע הערב לחיפה,
אלא שצפויים לי כנראה גם 53 יום בכלא 6 על
נפקדות. לא הספקתי לבכות על מר גורלי זמן
רב, כששמעתי צעקות מעבר לדלת הברזל.
“שחררו אותו! הוא טרמפיסט שלי אף אחד לא
יחטוף לי נוסע מהאוטו! אני ערב לו”. הצצתי
מבעד חור המנעול וראיתי מחזה שלא יאומן.
שמוליק קראוס, הכוכב, הזמר, והמלחין
המפורסם מתווכח עם קצין משטרה צבאית,
{ הבני זונות לא ייקחו
את הטרמפיסט שלי,
חייל קרבי שקורע את
התחת במדבר, ייעצר
על ידי הג’ובניקים
המצוחצחים האלו” }
המשך
בעמ' 83
36
גליון 242
אבן שהם