13 / 72
5
289
גליון
אבן שהם
תסמונת החצר האחורית
אורנה בן חיים לא מבינה איך הפכנו
לקלישאה אמריקאית
האמריקאית אלופים בלהמציא הגדרה קצרה וקולעת לכל
תופעה. וכך, עם התחזקותם של הפרברים העשירים והשבעים
זוהה תהליך חברתי שאינו מחמיא להם במיוחד, ואף הוצמדה לו
. הם היו אנשים
Yard Back My
In Not
דהיינו:
NIMBY
ההגדרה
מעורבים, פעילים, תורמים ומתנדבים, אותם תושבים בפרברים
האמריקאים. מוכנים להגיע לאירועי התרמה ולהכניס יד עמוק
לכיס כדי לתרום לפרויקטים חברתיים, לארגונים שתומכים
באוכלוסיות נחשלות או עם מוגבלויות – אבל!! – כל עוד זה
לא נמצא ברדיוס הקרוב לביתם. כל עוד הם אינם נתקלים במו
עיניהם בחלש, בעני, באדם עם מוגבלות. כל עוד אותו מבנה או
מוסד שהם תרמו לו אינו נמצא קרוב לביתם. כל עוד זה אינו
בחצר האחורית שלהם.
שנים עברנו לשוהם עם עוד כמה עשרות משפחות של
21
לפני
זוגות צעירים בעיקר, אשר זיהו הזדמנות להגיע לבית פרטי
במחיר נמוך מאוד ובתמורה להמר על מגורים במקום שלא ברור
אם יצמח ויתפתח - וללא תשתית חינוכית, חברתית או קהילתית.
אף אחד מאיתנו לא היה עשיר. רחוק מכך. הרוב נאבקו בטרדות
הפרנסה והקיום היום יומי, ועדיין מצאנו זמן לבנות כאן, בעידודה
של המועצה במשך כל השנים, תשתית איתנה של תושבים
מעורבים, מאות מתנדבים שמעורבים בפרויקטים של ספורט,
חברה, תרבות והתגייסות לסייע לכל מי שזקוק לכך, מכל סיבה
שהיא. היה כאן ערב רב של תושבים שהגיעו מכל רחבי הארץ
והדבר המרכזי שחיבר ביניהם היה הרצון לבנות קהילה חזקה
ואיכות חיים ברמה הגבוהה ביותר שאפשר להם ולילדיהם.
לאט לאט אבד הייחוד של כל אחד והפכנו לחברה הומוגנית
כמעט לחלוטין. ערך הנדל”ן שהלך והאמיר היווה סנן טבעי בפני
אוכלוסיות חלשות יותר, בפני עולים חדשים, בפני מי שמייצג את
פן נוסף של החברה הישראלית שילדינו לא נחשפו אליו בכלל.
כולנו מדברים באותה שפה, צורכים את אותה תרבות בילוי
ופנאי, מסתובבים באותם מעגלים חברתיים ונראים אותו דבר.
לא אשכח את החבר שבא לבקר אותנו בשוהם, ובשונה מהאחרים
שהתפעלו מיופיו של היישוב, הדבר הראשון שאמר: “באיזה
מקום מגעיל אתם גרים”. כשתהיתי לפשר דבריו ענה: “לא ראיתי
ברחובות אף אתיופי, אף רוסי. כולם נראים אותו דבר”. וכהמשך
לאותו תהליך, החלו להישמע אמירות צורמות מפי גורמים מאוד
פעילים בשוהם. החלה תנועת הסתגרות שעושה מאמצים לנפות
ולסנן את האוכלוסייה שבאה להתיישב בשוהם, נשמעות אמירות
כמו: “השקענו כל כך הרבה כסף בבית, אין לנו שום עניין
שייכנסו לכאן אוכלוסיות חלשות. לא רוצים לראות כאן עניים”.
המגמה התגברה לאחרונה, לאור התכניות להקמתה של שכונה
כ”א החדשה במחירים נגישים יותר באזור הדרומי של שוהם.
במקום שנשתמש בהיותנו חברה חזקה ומגובשת ונחזק ונעצים
את האוכלוסייה שאמורה להיכנס לכאן, יש גורמים הפועלים
למנוע את המהלך. אין ספק שמדובר באתגר, אבל במקום לעטות
אליטיזם מתנשא, עדיף שנדרוש מהמועצה להעמיק ולהרחיב את
תשתיות הרווחה, החינוך והפעילות הקהילתית, שתסייע ותרחיב
את תשתית המתנדבים המבורכת, שתיערך לתת מענה מסוג
שאולי לא הכירה עד היום. מי שירוויח מזה יהיו בעיקר הילדים
שלנו, שיראו את הוריהם מתגייסים לעשיה חברתית אמיתית וגם
ייחשפו למגוון אנושי רחב יותר, כזה שיפגשו עם גיוסם לצה”ל,
במקום להיות בהלם כשיפגשו, לראשונה עם גיוסם, את החברה
הישראלית כפי שהיא.
לפני מספר חודשים אספתי את בני החייל מתחנת הרכבת בלוד
והצטרף אלינו חייל קרבי נוסף שהגיע עימו ברכבת. שאלתי אותו
היכן הוא גר והוא ענה: “בברקת”. בטבעיות נסעתי לרחוב ברקת.
“לאן את נוסעת? אני גר במושב ברקת”, כיוון אותי. “חשבתי
שאתה גר ברחוב ברקת”, אמרתי. “חחחח. יש לי פרצוף של
מישהו שגר בשוהם?” גיחך. אז כן חברים. יש לנו פרצוף. והוא
לא כל כך מחמיא אם חייל קרבי, שמשרת לצד הילדים שלנו,
מרגיש שלעולם לא יהיה שייך אלינו. זו היתה מראה מאוד עצובה
.19
שהציב מול פניי נער בן
אורנה בן חיים
☞
13
90