66 / 124
66
גליון 182
אבן שהם
השאנטי
שבּאך
שוהם נתפסת כחברה בורגנית וקצת “מרובעת”.
בתווך שבין עובדי ההוראה לעובדי ההיי-טק, בין עובדי בנק למנהלי ההשקעות,
פה ושם אפשר לדוג איזה סיפור מעניין, כזה שבולט באווירת החיים העירוניים,
שיוצא דופן בחיים הקונבנציונליים שבהם אנחנו מחפשים הרבה משמעות,
אבל מה שאנחנו מוצאים זה עוד רהיט יפה או דיל טוב לסופ"ש בפריז.
האם אפשר ליהנות מכל העולמות - גם משמעות והשראה
וגם ‘נורמליות’ של החיים בארץ?
סיפור חייה של ענת עריף מוכיח שכן
ף
י
ר
ע
ת
נ
ע
ם
ע
ן
ו
י
א
ר
מ א ת ג א י ל י ש י ף
אין שום דבר במוצא של ענת עריף שיכול היה להעיד
על הדרך שבחרה בה. הנערה שנולדה וגדלה בבת ים
לצד שלוש אחיותיה להורים שעבדו כשכירים, סיימה
את לימודיה והתגייסה לצבא, שם שירתה כנחלאית.
אולם שלושה חודשים בלבד לאחר השחרור, בניגוד
לחבריה ולגמרי לבדה, טסה ענת למזרח הרחוק.
השנה היא 3891 וטרנד טיול “אחרי צבא” במזרח
עדיין לא כבש את הארץ. צעירים אחרי צבא דאז,
נרשמו ללימודים באוניברסיטה והחלו את המרוץ
לחיים – חתונה וילדים וכמובן, קריירה שתאפשר להם
לטוס מדי פעם לטיול קטן באירופה הקלאסית. על כן,
המהלך שעשתה ענת נתפס בזמנו כחריג ויוצא דופן.
מה גרם לנערה העירונית לעלות על המטוס ולהמריא
ליעד הרחוק?
“זה היה החלום הגדול שלי לטייל במזרח”, מספרת
ענת, “אני אפילו לא יודעת לומר איך זה התחיל אצלי,
פשוט היתה לי משיכה למזרח הרחוק שתמיד נראה
לי קסום ומיוחד. נכון שלא הכרתי אף אחד שחלק
איתי את החלום הזה, אבל זה לא הפריע לי בכלל
ומיד כשהשתחררתי, יצאתי לממש אותו. באותה
התקופה הודו לא היתה מוכרת כיעד לנסיעות של
ישראלים, לא היתה שם אפילו קונסוליה ישראלית.
הצטרפתי למטיילים גרמנים, טיילתי איתם ולבד”.
כשברשותה דרכון בריטי, תרומת הוריה ילידי עדן
שבדרום תימן, טיילה ענת בהודו, נפאל, תאילנד
והפיליפינים במשך חצי שנה, לאחריה הגיעה ליפן שם
התאהבה בארץ השמש העולה והחליטה להישאר.
כיצד קיבלו הוריך את הדרך הלא שגרתית שאת
עושה?
“כשיצאתי לטיול קניתי כרטיס פתוח לשנה, כך שהם
ידעו שהאפשרות שאאריך את השהייה שלי קיימת.
הם פירגנו לי, למרות הקושי בכך שאני רחוקה מהם
ולמרות שהמסלול שלי קיבל תפנית מהמסלול המוכר
של חבריי. הם ראו שאני מאושרת והכילו את האושר
שלי באהבה. היום אני רואה את הדברים דרך העיניים
שלהם, אבל בזמנו לא הייתי מודעת לעובדה שאני
חריגה מבין חברי. כדרכם של צעירים, זרמתי בלי
פחד והייתי מאוד שלמה עם עצמי”.
בשלוש השנים בהן חיה ביפן, ענת למדה טאי-צ’י –
אמנות לחימה סינית – ואפילו השתתפה בתחרויות
מקומיות, למדה יפנית ועבדה במכירת תמונות
ותכשיטים. “הייתי מהראשונים בתחום הזה, שאחרי
שנים באו הישראלים והפכו אותו לאמנות בפני עצמה.
באותה תקופה, מכירת תמונות ותכשיטים בדוכנים לא
היתה תופעה מוכרת והפרנסה באה בקלות יחסית. כך
התאפשר לי להמשיך לטייל ולחיות במקום”.
יותר יפנית מיפנית
לצד עבודתה במכירות, ענת לימדה שיעורים פרטיים
באנגלית ליפנים אשר היו מעוניינים לפתח את כישורי
השפה שלהם לצורך עבודה במערב. “זו היתה תקופה
בה היו מעט זרים ביפן ולכן הבולטות שלנו היתה
גדולה והאפשרות להרוויח הרבה כסף מעיסוקים כמו
לימוד אנגלית, היתה גבוהה ושיחקה לטובתנו”.
עד כמה היפנים שונים מאיתנו הישראלים, מה
מאפיין אותם?
“היפנים הם אנשים מדהימים. מאוד שקטים ורגועים.
יש להם בסיס בוטח, אדיבות ועדינות נפש. כל
ההתנהלות שלהם היא מאוד מאופקת, החל מהשפה,
שמדוברת בטונים נמוכים ושקטים, ודרך סולם ערכי
ברור שמאפיין את ההתנהלות שלהם. המשפחתיות
היא לאו דווקא חזקה בהוויה היפנית. חלוקת
התפקידים במשפחה היפנית העירונית היתה מאוד