28 / 72
28
גליון 372
אבן שהם
ר א י ו ן
ס פ ו נ ט נ י
ע ם
א י ת י
א נ ג ל
יף
ִ
י שׁ
ִ
איל
ֵ
מאת: ג
דאעש זה כאן?
ארגון דאע”ש, “המדינה האיסלמית”, הוא הסדין האדום
החדש של המערב. הארגון הרצחני שנוסד בעירק,
פועל במרחב הערבי וחודר גם לאירופה ולשאר ארצות
המערב, כשהוא נוקט באמצעים אלימים, פרובוקטיביים
באכזריותם והוצאות להורג שמזעזעות את העולם.
ארגון קיקיוני, תופעה חולפת או מערכת רצינית עם
משנה סדורה ואמצעים כלכליים?
“דאע”ש הוא בפירוש ארגון אמיתי, עם משנה סדורה,
הנהגה ומערכת היררכית מוגדרת”, אומר כתב החוץ
איתי אנגל, “הפרופיל התקשורתי הגבוה והמעשים
הפרובוקטיביים עלולים ליצור תדמית של ארגון
אינסטנט, פייסבוקי. אבל המציאות אחרת לגמרי.
מאחורי כל פריים וכל תמונה שמשוגרת מדאע”ש יש
הרבה מאוד מחשבה, שום דבר לא מקרי. לדאע”ש
יש אגפים צבאיים, כלכליים, משפטיים שעוסקים גם
בהיבטים האזרחיים של החליפות הגדולה שאותה הם
מקימים”.
*
דמיינו לעצמכם עיתונאי. אבל לא כזה שיושב באולפן
ומפרשן את עצמו לדעת. אחד כזה, אמיתי. אוריגינל.
שיוצא לעומק השטח, שמדווח מאיזורי הסכסוך כשהוא
מוסווה כמקומי, שיצא למקום שאליו עוד איש לא
היה וחזר עם סיפור גדול מהחיים. דמיינתם לעצמכם
עיתונאי כזה? דמיינתם את איתי אנגל.
איתי אנגל עשה את כל אלו ועוד. הוא העיתונאי
הישראלי היחיד שדיווח מכל מוקדי הסכסוך
המשמעותיים בעת הזו בעולם. המוכרים ושאינם
מוכרים, הידועים, המוכחשים, אלו שתופסים פרופיל
תקשורתי ואלו שהעולם מתעלם ומעדיף שלא לראות.
מבכירי עיתונאי השטח בישראל, אנגל הוא זוכה פרס
סוקולוב לעיתונות.
בגיל 64, הוא עדיין אחד העיתונאים היחידים בארץ
שמסקר באופן אישי את הסכסוכים באיזורי עימות
קשים. מה שהופך אותו למיוחד כל כך, הוא השילוב של
סקרנות, רגישות וגישה הומנית כלפי הנושא אותו הוא
מסקר, לצד הבנה אינטלקטואלית עמוקה של הסכסוך
המקומי, ההקשרים התרבותיים והפוליטיים ואומץ הלב
והנחישות, בזכותם הוא מצליח להעביר לנו את החוויה
האותנטית ממקום רחוק מאיתנו ומחיינו.
כך היה בקרואטיה, בוסניה, רואנדה, קוסובו, יוגוסלביה,
פקיסטן, אפגניסטן, רמאללה, שכם וג’נין, עיראק וקונגו,
מצרים ומקומות נוספים. לכל אלו הגיע בעת מלחמה
ותוך סיכונים, בדרך לא דרך כשהוא עושה שימוש
בדרכון הזר אשר ברשותו.
בעוד כשבועיים, תתקיים בשוהם הרצאתו של אנגל
בנושא “דאע”ש והמהפכות בעולם הערבי”. הרצאה
מרתקת, המאירה את התופעה החדשה והמזעזעת
בקונטקסט תרבותי, על השלכות האיזוריות בסביבתנו.
לפני חמש שנים היה נראה שאנחנו בפתח עידן
חדש, “האביב הערבי”. המהפכה הזו החלה ממקום
של ליברליות - כעת כוחות ראדיקליים איסלמיסטים
משתלטים על הכל, למה ואיך זה קרה?
“המהפכה החלה באמת על ידי אנשים משכילים,
צעירים, ליברליים. רוח חדשה היתה אמורה להפיל
משטרים דיקטטורים ולהקים תחתם סדר חברתי חדש.
המציאות טפחה על פניהם של האנשים במדינות הללו.
אני חושב שהרבה מהם המומים ומאוכזבים מאוד
ממה שקורה כיום בארצותיהם. הלא יאומן קרה ויש
כיום אפילו דיבור על געגוע לאותו משטר ישן, שהיה
רע לתפארת, אבל לפחות הרע המוכר והצפוי. חוסר
הוודאות והכיוון הראדיקלי מפחיד אותם יותר.
על השאלה איך זה התאפשר, צריך לענות באופן פרטני,
כי לכל מדינה יש את הסיפור שלה והרקע שהצמיח את
התופעות שאנו חוזים בם היום”.
עיצוב הגבולות בעולם הערבי נעשה בעבר על
ידי האירופאים באופן שרירותי ומבלי להתחשב
באוכלוסיות המקומיות. האם התסיסה הפוליטית
הזו היא סוג של תיקון טבעי של העולם המוסלמי
שמסדר את גבולותיו מחדש על פי השתייכות
אתנית מקורית?
“דאע”ש החלו את הפעילות שלהם בעירק ובסוריה. אלו
הן מדינות שהיו פעם. הן חדלו מלהתקיים, נקרעו לגזרים
ואיזורי שליטה. האם הן אמורות היו לכתחילה להתקיים?
אין דרך מנומסת לקרא לזה בשם מלבד ‘המצאה’. את
המדינות הללו המציאו והן מורכבות מעמים שאין ביניהם
קשר ולכן אי אפשר להחזיק אותן באופן טבעי כאורגן
אחד. כאשר יש דיקטטור, הוא שומר על סדר ויציבות.
הוא אמנם עושה זאת תוך שימוש באמצעים דרקוניים,
השלטת פחד ובאכיפה אלימה, אבל הוא מייצר אי
של יציבות. מרגע שאותו דיקטטור נעלם, נחשף הסוד
והעמים והקבוצות האתניות הללו מחדדות את הפערים
והעויינות וזה הרקע לחוסר היציבות האיזורי”.
האם יתכן שהמדיניות האמריקאית וחוסר ההבנה
של המציאות המזרח תיכונית הם שהפרו את האיזון
בעולם המוסלמי וזו תגובת הנגד?
“בהחלט יתכן. כשהאמריקאים הגיעו לעיראק הם הדירו
את הסונים ממוקדי הכוח. את הצבא החדש הקימו
בעזרת כוחות שיעים ולא סונים, שהיו אנשיו של סדאם.
גם במצרים האמריקאים העדיפו את השלטון של מורסי
שהוא אמנם לא שיעי אבל משויך לשיעים שהם המיעוט
בעולם המוסלמי.
בשנת 3002 צילמתי בעירק את הצבא החדש
שהאמריקאים הקימו. ההדרה של רבע מיליון איש, שהיו
במשך שנים אמנם המיעוט אבל האליטה, היחידים שהיו
להם הידע והיכולת לתפקד כצבא, בעבעה כבר אז.
התיעוד שלי משם, מאותה תקופה, מראה את התיסכול
והזעם שהמדיניות הזו הקימה. שם החל הגילגול הנוכחי,
שדאע”ש הוא הצורה הנוראית ביותר שלו”.
אם האמריקאים עשו כאלה טעויות בקריאת והבנת
המפה הפוליטית האיזורית, האם זה אומר שאנחנו
לא צריכים להתחשב בדעתם בנוגע לסכסוך שלנו
עם הפלסטינאים?
“האמריקאים לא פירשו נכון ועשו טעויות, אבל גם
אנחנו המצאנו את החלל שאליו נכנסו גורמים קיצוניים
יותר כמו חמאס וחיזבאללה. גם אנחנו ניסינו להפטר
מבעיה אחת והקמנו עלינו משהו רע יותר. המזה”ת הוא
איזור מורכב מאוד, גם אנחנו מסתבכים עם זה”.
דאע”ש באמת כאלה גרועים? הרי בסוריה
ובמקומות אחרים מתים מדי יום הרבה יותר אנשים.
נכון שדאע”ש עושים את זה בצורה יותר אכזרית
ומשווקים את עצמם טוב יותר, אבל האם הם באמת
שחקן משמעותי?
“יש הרבה זוועות שלא מקבלות תשומת לב כפי
שמקבל כל סרטון שהם מעלים. הם עושים עבודת
יח”צנות מצוינת, אבל זה לא נגמר בזה. יש דברים שרק
הם עושים, בשונה ממיליציות או קבוצות טרור אחרות
שפועלות באיזור, כמו למשל ניפוץ עבר ומורשת והרס
כל מה שהוא לא הם. הרס של מוסדות ערש תרבות
כמו ספריות ועתיקות, מאפיין אותם ומבטא את התפיסה
שלהם, של הקמת החליפות והחלת חוקי השריעה כפי
שהם מבינים אותה.
בגלל הקיצוניות של הזוועות שלהם, דאע”ש עלול
להתפס כארגון הזוי, אבל הם מייצרים אסטרטגיה של
הרתעה באופן מאוד מחושב ומוצלח. הם מצליחים
לזרוע פחד ואימה בקרב כל המתנגדים האפשריים ולכן
מסע הכיבושים שלהם כל כך מהיר, כי אף אחד לא
מעז להתמודד מולם”.
מה היחס של דאע”ש לישראל, האם אנחנו אחת
המטרות העיקריות שלהם?
“דווקא לא. בשונה מאירגוני טרור כדוגמת אל קעידה,
שמקדישים תשומת לב רבה לאויב הרחוק בארה”ב,
דאע”ש מתייחס לסביבה המידית בלבד. המטרה שלהם