63 / 88
מאת אידו קילברג
אלה היו מילותיה של שכנתי לרחוב לאחר חזרתי מטקס יום הזכרון לחללי מערכות
ישראל ופעולות האיבה, משפט אחד, שמשום מה העלה בי חיוך.
שנים בתנועת הצופים, אסיים את
3-
השנה אסיים את כיתה י”ב, אסיים יותר מ
תקופת הילדות שלי.
האומנם? כשישבתי בטקס השנה והמשתתפים קראו אחד אחד מכתבים, שירים
וחוויות שכולם הסתכמו בזכרונות כואבים מהעבר ובתקווה לעתיד טוב יותר, לסיום
המלחמות והמוות – אני הרגשתי הרגשה מוזרה. מצד אחד פחד, ומהצד השני
שבירת חלון התמימות.
פתאום הבנתי שבעוד חודשים ספורים יגיע תורי, תיק תק, תיק תק, השעון לא
מפסיק לתקתק.
אותו שעון שהפסיק לתקתק לכל החללים, אותו שעון שהפסיק לתקתק למשפחות
השכולות ביום בו נודע להן על מות בנם או בתם – השעון הזה? בקרוב מאוד יכול
להפוך לשעון שלי, או של אחד מהחברים הכי טובים שלי. וזה לא נתפס, וזה מפחיד,
, עד לפני שניה קראתם לי ילד לא? מה השתנה ביום אחד? מי החליט
18
אני רק בן
מסוגלים להתמודד?
18
שהפכתי לגבר? מי החליט שנערים ונערות בני
ואז החלון נשבר לרסיסים, אותו חלון של תמימות שהתחיל להתפרק כבר אז לאט
לאט בתחילת כיתה י”ב כשקיבלתי את צו הגיוס הראשון שלי והפכתי ל”מלש”ב”.
כבר לא היו עוד קטעים מרגשים, הם הפכו
20
וה
19
, ה
18
הקטעים על החללים בני ה
לחלק ממני. מתוך כל הפחד, החששות, הדאגות והמחשבות על העתיד הבנתי שזה
היו בדיוק במקום שלי ושל עוד עשרות
20
ו
19 ,18
המקום שלי, שאותם חללים בני
, רועדים וחוששים.
18
אלפי בני נוער בני
אבל הם התגייסו, השקיעו זמן, מאמץ, כוחות נפשיים ופיזיים, הקריבו זמן עם
המשפחה, עם החברים, עם עצמם, התקשחו, בכו, צחקו, רבו, צייתו לפקודות, נלחמו
ובסופו של דבר הקריבו את החיים שלהם למען משהו גדול יותר – מדינת ישראל,
למען השלום ולמען הגנה על החברים שלהם בשדה הקרב.
באותו רגע הזדקפתי בתוך עצמי, נשמתי נשימה עמוקה ונרגעתי.
הבנתי שתמיד אני אפחד, בשנים שלי בצבא וכנראה שגם לאחר מכן בגלל אלפי
סיבות שונות, הבנתי שאני אתמודד עם הפחדים האלה – כל אחד מהם בגלל סיבה
מסוימת ולמען מטרה מסוימת.
אבל מעל הכל הבנתי שעל הפחד מהגיוס, שעל הפחד מהצבא ומהמוות, שלי, של
חברים שלי ואפילו של אויבים שלי אני אתגבר ואתמודד בשביל אותם חללים צעירים
ומבוגרים, שלא חשבו על שום דבר אחר חוץ מהחברים שלהם לקרב, מהמדינה
שלנו, מהשלום, כאשר נפלו בקרב והקריבו את חייהם, וכמותם! – אני אחשוב רק על
הדברים הללו כשאשרת את המדינה כחייל בצה”ל. מדינת ישראל קמה מתוך זעקת
מיליון יהודים, כיום אנחנו כבר
6-
הפחד והמוות של השואה שהביאה למותם של כ
לא זועקים בפחד, אנחנו עומדים בגאווה!, שרים את ההמנון ומתגייסים לצבא – כדי
שאף פעם לא נצטרך לזעוק שוב!.
רונן מיטלמן, אח שכול כתב:
ק”מ של אש ותופת,
12-
“לפני נפילתו סחב אלי על גבו לוחם פצוע מהסיירת כ
מישהו פצוע על הגב וצריך להיזהר שלא יכאב. ועכשיו, כשהנופלים אינם,
נושאים אנו את זכרם עמנו לאורך עשרות הקילומטרים של אש חיינו”. רונן ינשא
את זכר אחיו עד יום מותו, ולאחר מכן הזכרון יעבור לבניו ונכדיו. בכדי שזכרונו
של אלי וכל שאר החללים ישאר לעד על כל אחד ואחד ממנו, בני הנוער, אלה
שעוד מעט מתגייסים וגם אלה הקטנים יותר – לשאת על עצמנו את זכרם
של החללים, ולשאת על עצמנו את האחריות הכרוכה תחת תפקיד ההגנה על
המדינה – השירות בצה”ל.
אחרי ששכנתי אמרה לי את המשפט “שנה הבאה אתה מתגייס... אמאלה..”
עלה לי חיוך, אחרי הטקס הזה נשבר לי חלון התמימות, ואני יכול לומר עם חיוך
מלא גאווה – “שנה הבאה אני מתגייס!”.
כך ירדתי במדרגות, עם חיוך של תקווה, למען עתיד טוב יותר!, למען השלום!, למען
מדינת ישראל, המדינה שלי ושלך, של כולנו.
דף
ה
סגול
ה
דף
ה
ה
נערת החודש
ח’
כיתה:
אדום
צבע אהוב:
“מישהו פעם – עברי לידר”
שיר אהוב:
“בחיים, תעשו חיים,
משפט פילוסופי לחיים:
כי מהחיים בחיים לא יוצאים בחיים”
גילי
אמיר
נער החודש
4’
ח
כיתה:
כחול
צבע אהוב:
“שלמה ארצי – נצמדנו”
שיר אהוב:
”Don’t Talk, Shoot“
משפט פילוסופי לחיים:
שחר
אופק
”שנה הבאה אתה
מתגייס... אמאלה..”
לאחרונה עברו בני הנוער ביישוב לאיסוף תרומות מיוחד
למען חיילי שוהם, בני ובנות השירות הלאומי, והיחידות
המאומצות.
סניף האגודה למען החייל במועצה המקומית שוהם הוא
שיזם והפיק את יום ההתרמה הייחודי.
התרומות נועדו לרכישת מתנות יום הולדת, לכל חייל וחיילת
בישוב, להפקת ערבי הצדעה וערבי מתגייסים הנערכים
בישוב, וכן לרווחת החיילים ביחידות אותן אימץ הישוב.
503
חיילי היחידות המאומצות בשוהם: יחידה
, זוכים לארגון ימי כייף
669
מחיל האויר, וגדוד נשר
וחלוקת שי בחגים.
63
260
גליון
אבן שהם