30 / 80
30
גליון 252
אבן שהם
דניס
סעדיאן
רוזנברג
פסיכולוגית
קלינית
מומחית
ניתן להתקשר לשיחה מקדימה בטלפון או במייל
0 5 2 - 4 4 8 3 2 5 4
ל י צ י ר ת קש ר :
s a d i a n @ w a l l a . c o m
ק ל י נ י ק ה ב ב י ת - נ ח מ י ה ו ב ת ל - א ב י ב
בעלת ניסיון רב בעבודה עם זוגות,
מתבגרים ומבוגרים.
התמודדות עם מצוקות רגשיות סביב מערכות
יחסים, לימודים, זהות מקצועית, חרדות ועוד.
9
9
"אני ואתה נשנה את העולם" (או לפחות את עצמנו)
מאת מ ו ק י ה ד ר
אני מתוודה ווידוי שערורייתי
בימים אלו, השירים של אריק
איינשטיין לא היו פס הקול
שליוו את חיי. זה לא אתה
אריק שאשם, זה אני !!!
אין לי חוש מוזיקלי בכלל, כשאני נוסע במכונית אני
שומע רק חדשות ותוכניות מלל ברשת ב' או בגלי צהל.
הרשתות שמשדרות מוזיקה ברדיו הן מחוץ לתחום
בשבילי. כשבני איתי לוקח לי את האוטו אני מתרגז
שהוא משבש את הסדר הקבוע בכפתורי הרדיו ומציב
את הכפתורים רק על תחנות המשדרות
מוזיקה ללא הפסקה. בסתר לבי אני די שמח
שלא ירש את נכותי, חוסר רגישות למוזיקה.
הכי קל להאשים את ההורים, במקרה שלי
זה את אבי עו"ד יהודה הדר. בסלון ביתנו היה
מוצב רדיו ישן וגדול(בילדותי עוד לא המציאו
את רדיו טרנזיסטורים). אבי היה מדליק את
הרדיו רק לקראת שעה עגולה בה שודרו
החדשות. וכשהן הסתיימו היה מכבה את
הרדיו מיד. אני חושד שרצה לחסוך בחשמל,
אבל האמת היא שכאשר הרדיו השמיע
אז מוזיקה קלאסית בעיקר, הוא פשוט לא
שמע אותה. בשבילו הרדיו היה פשוט ריק.
כמי שגדל בעיירה קטנה וענייה בגליציה
ולמד ב"חיידר" אוזנו לא הייתה מורגלת
למוזיקה. בבית גם לא היה פטיפון, ולא בגלל
שלא היה כסף כדי לרכוש את הטוב ביותר
באותם זמנים, אלא פשוט לא היה בו צורך.
כך עברו עלי שנות הילדות ללא שום פתיחות
למוזיקה ולשירים. גם בשיעורי החלילית,
שהיו אז לימודי חובה בבית הספר היסודי,
נגמרה הקריירה המוזיקלית שלי באבחה אחת, כאשר
אחרי ניסיונות כושלים להוציא את התו "מי", נשברה
החלילית מרוב מאמץ ותסכול.
בצופים שרו הרבה שירי עם, אבל אני זייפתי ללא
תקנה לכן בעיקר עשיתי כאילו אני שר בציבור אבל
ללא הוצאת קול מחמת הבושה שיתפסו אותי בזיוף.
המצב השתפר כאשר הגיעו הביטלס לארץ. קראו
להם אז "חיפושיות הקצב" ומכיוון שמסיבות ריקודים
דווקא אהבתי כי הן היו המקום הנכון להכיר בחורות,
הסתגלתי לשמוע אותם שרים אבל אם תבקשו ממני
לזמזם את שירי הביטלס תצא "סמטוחה" אדירה, "היי
ג'וד" יתערבב עם "סארג'נט פפר". מגורים משותפים
עם סטודנטים מדרום אמריקה באוניברסיטה העברית
הזריקו לדמי את קצב הסלסה אבל מלבד ריקוד
במסיבות, לא טרחתי לרכוש תקליטים או קסטות.
אשתי גבי לא סולחת לי עד היום על שבהופעה בבנייני
האומה של זמר הרוק ג'ו קוקר, פשוט נרדמתי על אף
הרעש מחריש האוזניים.
נחזור לאריק איינשטיין. אותו דווקא פגשתי כנער
לא מעט פעמים. בעלה של אחותי אראלה היה בני
אמדורסקי, הזמר שהקים עם אריק איינשטיין ויורם
גאון את שלישית גשר הירקון. בכל פעם ששלישית
גשר הירקון הפופולארית מאד הגיעה להופעה
בבית רוטשילד בחיפה, חיכו לי זוג כרטיסים בקופה.
הייתי נכנס אל מאחורי הקלעים לפגוש את גיסי
בני אמדורסקי ולהגיד שלום גם לאריק איינשטיין
שהתייחס אלי תמיד בחביבות, אף שראיתי עד כמה
הוא מתוח לפני העלייה לבמה, אבל לומר שהתרגשתי
מההופעה עצמה אינני יכול. השיר היחיד שאני זוכר
היום משלישית גשר הירקון הוא אהבת פועלי הבניין.
הפעם הראשונה שבאמת התרגשתי משיר של אריק
איינשטיין היה באוסטרליה הרחוקה בה שימשתי שליח
של הסוכנות היהודית בקהילה היהודית במלבורן. בכל
יום עצמאות של ישראל, שוכרת הקהילה את האולם
הגדול והמפואר בעיר, מזמינה זמר או זמרת מישראל
ולפני הופעת האמן מישראל, מעלים חברי תנועות
הנוער הציוניות מופע של הכישרונות המקומיים.
נערי סניף "השומר הצעיר" במלבורן עלו על הבמה
עם חולצות כחולות ופצחו בשיר "אני ואתה נשנה
את העולם" בעברית משובחת עם שרידי מבטא
אוסטרלי. עיניי מלאו דמעות, פשוט האמנתי להם
שהם שרים את מילות השיר באמונה תמימה טהורה
וזכה ו"אפילו שאמרו את זה קודם, לא משנה" הם
יהיו חלק "מהשיירה" (גם שיר של איינשטיין)
ויעלו לארץ. ואכן רבים מהם פגשתי במשרדי
העלייה באוסטרליה. העלייה מאוסטרליה
הייתה בתחילת שנות התשעים הגדולה
ביותר מארצות המערב יחסית לגודל
האוכלוסייה היהודית ביבשת החמישית,
בעיקר בזכות תנועות הנוער הציוניות -
השומר הצעיר, בית"ר, דרור, בני עקיבא ונצר
ששגשגו במלבורן וסידני.
פתאום אתה מגלה איזה כוח עצום יש לשירים
הישראלים שלצלילם חינכו את הנערים
והנערות האלו שהיו מרוחקים עשרות אלפי
קילומטרים מארץ ישראל, אבל קרובים אליה
בליבם בזכות זמרים כמו אריק.
בימים של האבל על מותו של אריק איינשטיין,
שמתי לב שאני משנה ממנהגי. לא רק מאזין
לתוכניות המלל, לדיווחי הכתבים, הפרשנים
והאנשים שהכירו את הזמר בחייו, אלא
מחפש ברדיו את התוכניות שמשמיעים ללא
הרף את שיריו, מקשיב לקולו הנפלא, למילים
ואפילו למוזיקה. כנראה "שיש עוד תקווה וקוראים לזה
אהבה", ואוזניים שהיו כמעט חירשות לצלילי מוזיקה,
יכולות להיפתח לרווחה אפילו אחרי עשרות שנים.
רוצים הוכחה שתמיד יש עוד תקווה להתחבר
למוזיקה? כשאבי יהודה הגיע לגיל שבעים קניתי לו
פטיפון וכמה תקליטים של אופרות איטלקיות מוכרות.
"בשביל מה בזבזת כסף, אתה יודע שאני לא מבין
במוזיקה" הוא אמר ברוגז. להפתעתי סיפרה אמי
שהוא גילה באחרית ימיו את היופי שבמוזיקה ולא
הפסיק להשמיע שוב ושוב תקליטי אופרות עד יום
מותו.
hadarmg@netvision.net.ilלתג ובות: