אבן שהם - גליון 247

38 / 116

תזונאית ומטפלת הוליסטית, מרצה ומנחת קבוצות| רונית וייס
פרטים נוספים באתר
בכל אחד טמון
ינוי ִ יפוי והש ִ כוח הר
מ ע ג ל " ש ב ט י נ ש י " ל ר א ש ה ש נ ה
פתיחה לשפע
ב-31/8/72 בשעה 00.02 נתכנס שוב בביתי בשוהם.
בעזרת קלפי דרך, דמיון מודרך ויצירה ניפתח
למבקש להתחדש בכן עם כלים למימוש והגשמה.
ע ר ב מ י ו ח ד ! ב ת ש ל ו ם ו ה ר ש מ ה מ ר א ש .
אתר: | וא"ל: | 050-7227413 :טלפון
המגפיים של ברוך
מאת מ ו ק י ה ד ר
“...נעלים קונים מהר
וגרביים לא חסר
אך מגפיים ומכנסים
שתמיד קונים קומפלט
קשה מאד להשיג אותם כעת...”
עשרות אלפים בפארק הירקון שרו (ואני בניהם) עם להקת
כוורת את המנון האהבה של ברוך למגפיים שלו, כיצד טיפל
בהם “האכיל אותם מרק, וכשהקיאו הוא שתק” והיה מוכן
לרצוח את הגנב שהעלים אותן מהארון שבביתו.
אהבה שכזו למגפיים דורשת הסבר היסטורי. היום אנחנו
מוצפים במותגים נעלי “נייק”, “סוקוני” “ריבוק”, “אדידס”,
ועוד, נעלים שקונים מהר וגם מחליפים בלי סנטימנטים מדי
שבועות, אבל אז, לפני 04 שנה, כששיר ההלל למגפיים של
ברוך נכתב, לא היו מותגים כלל, ואם רצית לבלוט, להרגיש
כמו גבר, להיות “קול“ הדרך הבטוחה הייתה לרכוש מגפיים
ומכנסי גינס שהולכים קומפלט כל הדרך לכיבוש לב הבנות.
כי אז חפשו הבנות טיפוס של גבר גבר, ולא כמו היום גברים
מטרוסקסואלים לובשי מוקסינים מעור תנין או קרוקס
מגעילים.
מגפי עור שהמכורים ( כמו ברוך) לבשו כל השנה, לא היו
בדיוק הדבר השימושי ביותר בארץ חמה כמו ישראל שבה
סנדלים תנ”כיות נשארו בחירה הרבה יותר רציונאלית , אבל
הם העניקו לך משהוא חשוב הרבה יותר מנוחיות - ביטחון
עצמי. כשהם צמודות לרגלך, אתה יכול להרגיש חזק ואמיץ
כמו למשל ג’ון ווין כוכב סרטי המערב הפרוע שהמגפיים
לא משו מרגליו, או סקסי ונחשק כמו כוכבי להקות הרוק
שמגפיים מעוטרים בכל מיני תוספות וצבעים היו פריט
חובה כשעלו על הבמה. את המגפיים הראשונות שלי
רכשתי בניו יורק לפני כ- 04 שנה. היו אלו מגפיים מעור
עבה בצבע חום, עקב מרשים שהוסיף עוד כמה סנטימטרים
לקומתי שהייתה ממילא גבוהה. הם עלו אז - 002 דולר,
סכום נכבד לתרמילאי שזה עתה יצא מהארץ ומתכוון
לחרוש את אמריקה מחוף אל חוף.
צריך לזכור שהעיר ניו יורק הייתה מאד מסוכנת באותם
ימים. תופעות של שוד אזרחים לאור היום היו דבר שבשגרה.
הזהירו אותי עוד בארץ לא להסתובב בחלקים נרחבים של
מנהטן בהם שחורים ופורטוריקאים שולטים ברחובות.
במיוחד הזהירו אותי מהמעליות. “תסתכל היטב מי נמצא
במעלית שאליה אתה נכנס ואם תראה שם טיפוס שחום אל
תעיז להיכנס“ מתברר שבאיומי סכין או אקדח היו הפושעים
שודדים את נוסעי המעליות.
כשהמגפיים החדשות לרגלי, טיילתי במנהטן ואפילו נכנסתי
למעליות, ואז שמתי לב לתופעה מוזרה, כשאני במעלית
שאר הנוסעים נמנעים מלהיכנס או בורחים מהמעלית
כשהיא עוצרת בקומה הראשונה. מה קורה כאן? לפתע
חדרה למוחי ההבנה שאני הוא זה שמפחיד אותם, אני הוא
השודד בפוטנציה. התחלפו התפקידים במקום שאני אפחד
משודדים, האזרחים במנהטן פוחדים ממני. אני מקרין
כנראה עודף בטחון עצמי. המהפך התודעתי, ממפוחד
למפחיד, הפך את השהות במנהטן לחגיגה, ללא חשש
טיילתי בהארלם בין השחורים וברחובות שבהם שלטו
הפורטוריקנים וכך חמוש במגפיים ובביטחון עצמי העברתי
חודשיים נפלאים בחורף 0791 בניו יורק.
“אבל יום אחד הוא קם
עדין מנומנם
חיפש את המגפיים בארון
ובמקום שהם היו רק גרביים נשארו
שסיפרו לו את הכל בהגיון“
אז כן גם לי, כמו לברוך, הרומן עם המגפיים הסתיים בכי רע
בניו אורלינס - התחנה הבאה במסעי מחוף אל חוף.
בחודש פברואר מתקיים בניו אורלינס ה”מרדי גרא“
הפסטיבל המסורתי הגדול ביותר בארצות הברית. (באותה
תקופה ובגלל אותה סיבה דתית מתקיים בברזיל הפסטיבל
המפורסם). במודעה קטנה בעיתון בניו יורק ראיתי שצלם
מחפש עוזר צלם לנסוע איתו ברכבו לפסטיבל בניו
אורלינס. קפצתי מייד על ההצעה. לא רק שאצליח לתפוס
טרמפ לדרום, אלא גם אקבל שכר כעוזר צלם וכבונוס
אלמד לצלם בהדרכתו. שלשה ימים ארכה הנסיעה
לני אורלינס בפולקסואגן וואן ישנה שלא עוברת את 07
הקמ”ש ובמהלכה התברר שהחלומות לחוד ומציאות לחוד.
הצלם, גבר כבן 55 שמן ומכוער ממוצא לא ברור, כנראה
מהגר לא חוקי מדרום אמריקה, אינו צלם מקצועי כלל אלא
“גזלן”, כזה שנודד בין פסטיבלים וכל פעם מנסה את כוחו
במכירת גימיקים שונים ומשונים. הפעם החליט לצלם
עוברי אורח בפסטיבל 'המרדי גרא' במצלמת פולרואיד
לגזור את התמונה בעיגול, לשים על כפתור פח גדול מתחת
לכיתוב “הצבע עבורי לנשיאות “ וזאת תמורת 3 דולרים.
מין בדיחה עצמית שמצחיקה את האמריקאנים. משתמשים
בכפתורים כאלו עם תמונת המועמד במסעי הבחירות
לנשיאות. תפקידי כעוזר הצלם יהיה ללחוץ את נייר הצילום
אל לוחית הפח בעזרת מכשיר עם ידית שמזכיר מאד
מסחטה של תפוזים למיץ. וכמובן גם לצעוק בקולי קולות
“תמונתך על כפתור שלשה דולרים בלבד“.
כמובן שהתאכזבתי, ממנו כבר לא אלמד לצלם, אמרתי
לעצמי אבל זו יכולה להיות חוויה מעניינת ואולי נעשה כמה
דולרים על הדרך, מה כבר יכול לקרות .
הגענו כמה ימים לפני תחילת הפסטיבל הצלם שכר חדר
במבנה עץ ישן ומעופש שנותר כנראה ללא שום שינוי
מתקופת העבדות בדרום ארצות הברית .
יצאנו בכל בוקר לרחובות הרובע הצרפתי שם עוברות
התהלכות המסורתיות ושם מצטופפים עשרות אלפי
התיירים שהגיעו לפסטיבל . מהר מאד התברר שהעסק
לא הולך! הגמיק עם הכפתורים לא היה בלעדי - עוד כמה
“גזלנים” התחרו על כיסי התיירים. והעיקר, לא היה לנו
רישיון לרוכלות ומשטרת ניו אורלינס ידועה בקשיחותה.
כל כמה דקות הינו צריכים להתקפל ולברוח לפינה אחרת
כאשר הופיע שוטר ברחוב. גם יכולתי המפוקפקת לצעוק
שוב ושוב במבטא ישראלי כבד “תמונתך על כפתור שלשה
דולר בלבד “ לא הביאה המוני קונים.
כך עבר יום ועוד יום, והפדיון לא עבר אפילו 05 דולר. אחרי 3
ימים נשברתי והודעתי לצלם שאני מתפטר. כסף לא אצליח
כבר לקבל ויש סכנה שאיעצר על רוכלות בלתי חוקית
אומנם אני חובב הרפתקאות, אבל יש גבול, להתנסות בתאי
הכלא של מדינת לואיזיאנה שבו לא האסירים ולא הסוהרים
אוהבים זרים ועוד יהודים היה כבר סיכון מוגזם .
“אתה לא יכול לעזוב אותי עכשיו“ התפרץ הצלם “תראה
יהיה בסדר, נמשיך עוד כמה ימים אני מבטיח לך תשלום,
כדאי לך להמשיך איתי. מכאן נסע לפלורידה שם בטוח
ישחק לנו המזל” הוא עבר מכעס לתחנונים, אבל לא ויתרתי
והתחלתי לארוז. אבל בארון שבו היו המגפים שקניתי בניו
יורק רק גרביים נשארו, בדיוק כמו בשיר .
הפכתי כל פינה בחדר ולא מצאתי את המגפיים “לאן נעלמו
המגפיים שלי “שאלתי את הצלם והוא ללא בושה אמר
“החבאתי לך אותם כדי שלא תברח לי“ רתחתי מזעם אבל
הבנתי שהוא מחביא אותם כנראה בוואן שרק לו יש את
המפתחות לאוטו אולי אם אשאר עוד יום אצליח למצוא אותן
ואז להסתלק. למחרת בבוקר יצאנו שוב לרובע הצרפתי,
ניצלתי את ההזדמנות אמרתי ששכחתי את המכשיר באוטו
וחיפשתי בואן, אבל המגפיים אינם. ידעתי שבכוח לא אוציא
ממנו את המגפיים שלי, המצב ביש. האם לוותר על החופש,
או על המגפיים? הפכתי בו ערובה למגפיים הראשונות
שקניתי בחיים.
חזרתי לבד לחדר. חיפשתי בחצר בשיחים ומתחת
למדרגות העץ החורקות, אבל לא מצאתי את המגפיים.
הממזר הצליח להחביא אותם היטב. שעה ארוכה ישבתי
על המיטה מחזיק את הידיים על הראש כדי שלא אתפוצץ
מזעם ותסכול. ההחלטה נפלה לבסוף בלב כבד . ארזתי
את התרמיל ונעול בסנדלים יצאתי מהחדר המעופש
משאיר את המגפיים האהובות מאחור אך מרגיש כמו עבד
שיצא לחופשי. מאז ועד היום לא רכשתי אף זוג מגפיים.
ההחלטה התבררה כנכונה. כבר באותו יום פגשתי
בסטודנטים יהודים הלומדים בניו אורלינס ששמחו לארח
ישראלי צעיר, ובקפיצה אחת עברתי מתחתית שרשרת
המזון, מרוכל לא חוקי ברחובות, לעילית החברתית.
הסטודנטים היהודים העשירים, אתם ביליתי את שאר
ימי הפסטיבל במסיבות וטיולים וכמובן במועדוני הגאז
המפורסמים של ניו אורלינס .
“ואם אתם לא מאמינים
תשאלו את ברוך”
כדברי השיר של כוורת.
לתג ובות:
38 גליון 742 אבן שהם