33 / 64
גיל סיטון, ירושלמי אסלי, הגיע לשהם במסגרת
עבודתו כשמאי, הואהתאהבבמקום וקבעאתמשכנו
בישוב. יחד עם אשתו רקפת, אחות בתל השומר
וארבעת ילדיהם שנולדו במהלך השנים, מנהלים
השניים חיים אופייניים לזוג מצליחנים שמתמרנים
בין הקרייירה וגידול ילדים בנחת ובאהבה. איש לא
הכין אותם לתסריט ההוליוודי בו יאלצו לקחת חלק,
ללא אודישן וללא הודעה מוקדמת. הספור הבלתי
יאמן מתחיל בנובמבר 2102, כשגיל נקרא למילואים
בתחילת מבצע "עמוד ענן". הוא משרת כסגן
אלוף (במיל) בתפקיד ע' רמ"ט חטיבת שריון שבע
במילואים ובתוקף תפקידו, הוזעק מיד עם תחילת
המבצע לשטח. הוא משחזר את הארוע המכונן
בחייו, "הייתי בכנס שנתי באילת. עבדתי ביום חמישי
והגעתי הביתה וביום שישי בחמש לפנות בוקר,
קבלתי קריאה לעלות על מדים ולהגיע. בשבע
וחצי כבר הייתי בנקודת הכינוס מחוץ לרצועת
עזה. הנוהל היה מוכר לי משני המבצעים הקודמים
בהם השתתפתי". איש לא הכין אותו לבאות אך
באותן דקות קריטיות בהן שהה במכוניתו ושוחח
בטלפון נשמעה אזעקת "צבע אדום", ונפל דבר בחיי
משפחת סיטון. גיל יצא מרכבו ורץ לכיוון המרחב
המוגן, "תפסתי מחסה, הייתי בטלפון בדיוק. היו כל
הזמן נפילות אבל התחושה לא הייתה שאני תחת
אש. רצתי במהירות לחפש מרחב מוגן, היה שם קיר
בטון של תשתיות. נשכבתי ותפסתי מחסה אבל
הפצצת מרגמה כבר נחתה. שמעתי שריקה ופיצוץ
והרגשתי כמו להביור שחודר לגב. ממש מבער בגב,
תחושה איומה. מאוחר יותר ספרו לי שרסיס גדול
ורותח מפצמ"ר חדר לי לגב ולריאה. הפצמ"ר נפל
שמונה מטר ממני. בשניות הראשונות לא האמנתי
שזה קורה לי. העוצמה של הכאב המפלח, היא
בלתי נתנת לתיאור. חשתי מיד שאני בסכנת חיים.
אחרי כמה שניות הבנתי שאני לבד ורצתי כעשרים
מטר למתחם החניה הפתוחה. ראיתי שם 2 חיילים
שהסתכלו עלי בהלם מוחלט".
גיל פרץ בצעקות, "נפצעתי, נפצעתי". "הייתי
בהכרה מלאה כל הזמן הזה. רק כנשכבתי על
הרצפה, ראיתי את כל הדם שנשפך על האספלט."
המשך הסיפור ממש כמו בסרט מלחמה קלאסי.
"אז הופיעו 2 ה"מלאכים". סגן אלוף ד"ר אבי יצחק,
הרופא האוגדתי, של עזה ואיתו סגן אלוף במילואים,
צבי ליבנה ראש המטה של חטיבת שבע וחברו הטוב
והותיק של גיל. "הם זיהו את הפגיעה שלי ובגלל
שהמשיכו לפול פצצות מרגמה, גררו אותי לשטח
מוגן. מאוחר יותר הבנתי שהמצב הצריך ניתוח חרום
כדי לאפשר לי לנשום". הריאה הימנית נפגעה קשה
וגיל התקשה לנשום. גיל חוזר לרגעים הקשים, "כל
הזמן הרגשתי שאני בסרט, לא הצלחתי להבין איך
הגעתי לסיטואציה הזו ואיך אני מככב בתפקיד
הראשי. הרגשתי שזה לא נתפס הפציעה הזו. אני
וצבי ביחד ולחוד מפקדים על כל המילואימניקים
של חטיבה שבע ומעולם לא נשרט לנו חייל מילואים.
לא יכולתי לקבל את המציאות." למקום הוזנק מסוק
חילוץ וגיל שסבל מכאבי תופת אך שמר על צלילות,
התעקש להסביר לרופא שיש לו 4 ילדים והוא חייב
להציל אותו. "הקפיצו אותי בתוך אמבלונס ממוגן,
בדרך למנחת, הרופא עלה איתי לאמבלונס והמשיך
לטפל בי, צבי ליבנה ראה שאין לו מקום והוא נכנס
במקום הבחור שיושב ליד האמבולנס . במנחת
המטוסים, העביר הרופא האוגדתי את הפרוטוקול
לרופא המוטס, כשכל זה קורה תחת הפצצות
מרגמה. המראנו במהירות מהמקום, כשאני חוזר על
המנטרה, שהוא חייב להציל אותי כי יש לי 4 ילדים".
בינתיים צבי התקשר לרקפת אשתו של גיל, אחות
במחלקה האונקולוגית בתל השומר ועדכן אותה
בדבר הפציעה. "התעקשתי שיפנו אותי לבית חולים
תל השומר", צוחק גיל, " למרות שזה לא היה הבית
חולים הקרוב והמתבקש לפינוי של פצוע במצבי.
לשמחתי ההתעקשות הצליחה ונענו לבקשתי."
הנחיתה הייתה כמו סצינה מתסריט הוליוודי, "הורידו
אותי לאמבולנס אחרי הנחיתה ואשתי שהייתה
בדיוק במשמרת, לבושה במדים לבנים קבלה את
פני. המפגש הראשוני איתה היה מאוד מרגש. ממש
המלאך בלבן, היא הייתה רגועה ושלווה, לא ראיתי
בכלל את הלחץ על הפנים שלה. לא הבנתי איך היא
לא בהיסטריה." גיל הובהל לחדר טראומה לצורך
החלפת נקז ואז החל במסכת בדיקות והדמיות
כדי לגלות את גודל הפציעה. "המזל הגדול שהיה
לי" הוא מסביר,"שהרסיס המרכזי חדר לגב בצמוד
לעמוד השדרה, בדרך הוא רסק צלע אחורית, ניקב
את הריאה, ריסק צלע צדדית ונח לו בשקט בבית
השחי בצמוד לעורק הראשי".
אשפוז ושיקום
המצב הצריך הערכות משפחתית מהירה והחלה
שרשרת של טלפונים כדי לעדכן את המשפחה
הקרובה. רקפת הודיעה לרן אח של גיל על הפציעה,
את הוריו השיגו בטלפון מאוחר יותר. אביו של גיל,
חגי סיטון עו"ד ירושלמי ידוע, היה בדיוק באותן
שעות, שבנו פרפר בין החיים למוות בבית משפט
ולכן הפלפון שלו היה כבוי. רקפת עדכנה גם את
צוות בתי הספר והגנים של הילדים שבהמשך נרתמו
לסייע, גם מועצת שהם סייעה. משפחתו הקרובה
של גיל התיצבה מיד בבית החולים. "הילדים זה כבר
סיפור אחר, לא רציתי שיראו אותי במצב שהייתי בו.
הם לא באמת קלטו את הפציעה, לכן הגיעו לבקר
רק מספר ימים מאוחר יותר כשהתחלתי להתאושש
מעט ולצאת מההלם" הקושי היה בעיקר עם בתו
הקטנה יעל, שלא הבינה למה אבא לא יכול לקחת
אותה על הידיים". בתקופת האשפוז הייתה עלייה
לרגל של בקורי מפקדים בכירים מהצבא, חברים
מהעבודה ועוד. הוא טופל במסירות רבה על ידי
ד"ר דניאל סימון, מנהל מערך הטראומה ויחידת
האשפוז לנפגעי טראומה בתל השומר, ואנשי
צוותו, "במחלקה היו רק 6 מיטות ולשמחתי נמצאה
לי מיטה וקבלתי טיפול מסור ומקצועי."בתקופת
האישפוז נזכר גיל, "הכאבים היו קשים מנשוא והייתי
מחובר למורפיום עם טפטפת שעזרה לי לשלוט
במפלס הכאבים". השיקום לאחר הפציעה מתחיל
מיידית, "הורידו אותי מהמיטה ממש מהר והתהלכתי
במחלקה, אושפזתי לשבוע ואחר כך עוד שיקום של
חודשיים מהבית". דרך אגב עד היום לא הוציאו את
הרסיס מסיבות רפואיות, "אני אצטרך ללמוד לחיות
איתו בשלום, כמובן שזה יוצר קשיי תפקוד ואני
עדיין סובל מכאבים ונמצא בבקורות בבית החולים.
עד שהשברים מגלידים, עד שהריאה משתקמת זה
לוקח זמן. אמנם אין לי מגבלה של נכות והפציעה לא
נראית לעין. אבל מסתבר שהצלעות לא יתאחו לעולם
וצריך ללמוד לחיות עם זה. קבלתי סקירה של המצב
שלי מהרופאים ואני צריך ללמוד לחיות בשלום לצד
הפציעה. הבשר מתחיל לסגור על הרסיס".
אין כמו שגרה
.M.A
גיל, בן 34, בהשכלתו הוא מתכנן עירוני
משפטן ושמאי מקרקעין. ילדותו עברה עליו בשכונת
בית הכרם בירושלים, את לימודי התיכון עשה בתיכון
שליד האוניברסיטה. בצבא שרת כקצין ארטילריה.
הוא מצויד במגוון תארים, מהאוניברסיטה העברית
ירושלים הוא בעל תואר ראשון בגיאוגרפיה ומדע
המדינה ובעל תואר שני בגיאוגרפיה ותכנון ערים.
כמו כן סיים לימודי שמאות מקרקעין וניהול נכסים
באוניברסיטת תל אביב ולקינוח למד גם משפטים
במכללת קרית אונו. גיל שמח לחזור לעבודה, (ירון
ספקטור שמאות מקרקעין בע"מ) שם הוא מנהל
את מחלקת דוחות אפס שעוסקת בבדיקת כדאיות
כלכלית להקמת פרויקטים לשם קבלת ליווי בנקאי.
"רציתי כבר לחזור לשגרת העבודה. התגעגעתי
לאינטנסיביות לריבוי הפגישות והאקשן שהעבודה
מספקת. העיסוק בדברים שקשורים לעבודה לא
מאפשרים הרבה פנאי לחשוב ולהרהר במצבי ואני
מעדיף את זה ככה, לפחות כרגע". החיים אמנם שבו
למסלולם, אולם במישור הנפשי בכל זאת מסתמן
" כ ש כ ל ז ה ק ו ר ה
תחת הפצצות מרגמה,
המראנו במהירות מהמקום,
כשאני חוזר על המנטרה,
שהוא חייב להציל
אותי כי יש לי
4 ילדים"
טקס הענקת דרגה לאחר הפציעה והשיקום
33
גליון 442
אבן שהם