26 / 64
מפליני ל”ראשים מדברים”
מאת מ ו ק י ה ד ר
בשנת 5791, כשהתחלתי להכין כתבות
בחדשות ערוץ 1, היו עורכי “מבט” נוזפים
בנו באירוניה: “אל תעשו לנו פליני בכתבה”
כוונתם הייתה: אל תנסו להידמות לבמאי
האיטלקי הגאון, אל תנסו לעשות קולנוע! אבל
אנחנו שאפנו בכל כתבה בחדשות ליצור פנינה
קולנועית מבחינת הצילום, העריכה והמוזיקה.
סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שבו הקריינות היא
החלק הפחות מודגש, והכתב עצמו אינו מופיע
כלל בכתבה.
צריך לזכור שבשנות השבעים הייתה הטלוויזיה
הבת החורגת של הקולנוע, והשפה הייתה השפה
הקולנועית, גם אם התוצאה הייתה מוקרנת
בשחור לבן מתוך מסך מלבני קטן בסלון, ולא על
מסך הכסף בבית הקולנוע.
ולנו הכתבים היה בסתר לב חלום להיות פעם
בעתיד “פלינים”: במאים של הדבר האמיתי -
הקולנוע, ולא להסתפק במעמד שנחשב אז פחות
מהבמאי: כתבי חדשות בטלוויזיה.
היום הפכה הטלוויזיה מהבת החורגתשל הקולנוע
לבת החורגת של הרדיו. המלל תפש את מקום
התמונה, וכל המרבה
הרי זה משובח.
התמונה העיקרית
שרואים בחדשות היא
תמונתו של הכתב,
ומסורק
מאופר
למשעי באולפן, או
בשידור חי מהשטח,
כשמאחוריו בדרך
כלל תמונה חסרת
משמעות, כמו משרד
ראש הממשלה,
גבול הצפון בלילה או
מחסום כיסופים בעזה. ואין רואים שום התרחשות
שהרי ההפגזה הסתיימה כבר מזמן.
כדי לשלם מס שפתיים ל”תמונה” מריצים לעתים
תמונות לכסות את הכתב (פעם קראו להן
“טפטים” כמו אלו המכסים את הקירות). הכתב
לא רואה כלל את התמונות שרצות ולא מתייחס
אליהן בדברים שהוא אומר למצלמה. התמונות
צולמו בדרך כלל על ידי צוות הצילום של ניידת
השידור ונערכו במהירות, רק כדי לשמש רקע.
לעתים קרובות מאוד כשהכתב יושב באולפן,
מריצים שוב ושוב ברקע תמונות ארכיון שנשחקו
מרוב שימוש חוזר.
איך קרה שבמקום השאיפה להיות פליני הפנו
כתבי הטלוויזיה בישראל את גבם לקולנוע ואימצו
בחדווה את הרדיו המצולם, אך לא ויתרו על
תואר "הכוכב” מעולם הקולנוע ולא במקרה כי
“הכוכבים” הם: הם עצמם.
הם תמיד יעדיפו שידור ישיר, גם אם הסיפור
העיתונאי דורש דווקא לצאת עם צוות צילום
לנוע ממקום למקום, לצלם את אשר יראו בשטח,
לראיין אנשים הרלוונטיים לכתבה להיכנס לחדר
העריכה, לכתוב ולהקליט קריינות שמתייחסת
לתמונה, לבצע מיקס של הקולות מהשטח
או להוסיף מוזיקה אם צריך, ולהפיק כתבה
המשתמשת בכל אוצר המילים של השפה
הקולנועית.
במציאות ירדה מגדולתה הכתבה, ואת מקומה
תפס יותר ויותר השידור הישיר. כמובן שלא
מדובר במקרים של פיגועים או אירועים שקורים
בזמן שידור מהדורת החדשות, או סמוך אליה, אז
השידור החי כמובן חיוני, אלא שמקרים אלו אינם
עניין של יום יום, השימוש בשידור ישיר נעשה כל
יום בכל ערוצי החדשות, ללא הצדקה.
כתבי הטלוויזיה התאהבו בשידור הישיר. ראשית,
הציבור רואה את פניהם שוב ושוב, הם הופכים
לכוכבים מפורסמים, זה טוב לאגו וגם לתלוש
השכר. שנית, הרבה יותר קל לשדר, מלהתרוצץ
יום שלם עם צלם ומקליט, שלא תמיד קל
להסתדר איתם, לחזור למערכת לערוך כתבה
ובסוף אפילו לא רואים את פרצופך. ויעידו עורכי
מהדורות החדשות בטלוויזיה עד כמה קל יותר
לגייס כתב לשידור ישיר או לדווח מהאולפן, מאשר
למצוא כתב שיצא להכין כתבת שטח.
הייתי עד למקרה קיצוני המדגים את חומרת
התופעה, ביום שבו נהרגו 21 חיילי מילואים בקרב
במחנה הפליטים בג’נין במבצע ”חומת מגן”.
הכתב הצבאי הופיע במחסום סאלם על הקו
הירוק, הוציא את ערכת האיפור האישית, הקדיש
זמן רב לאיפור והמתין להיכנס לשידור. באותו זמן
ממש התרחשו במקום דרמות שראוי היה לצלמם,
הגופות הוצאו מהשטח, הרבנות הצבאית נערכה,
כוחות רבים נערכו במקום כדי להיכנס כתגבורת,
והדחפורים הענקיים הגיעו. אחר כך התברר שהם
היו הסיפור החשוב ביותר, הם שהכריעו את הקרב
במחנה הפליטים. מה ראו הצופים בבית? רק קלוז
אפ של הכתב שמרצה באריכות את מה ששמע
מדובר צה”ל.
דרך אגב, הכתב הצבאי בו מדובר הגיע לטלוויזיה
מהרדיו, וכנראה מעולם לא חלם להיות פליני
הבמאי, אלא מרצלו מסטרואני השחקן יפה
התואר ששיחק במרבית סרטיו.
הסבר אחר לתופעה הנפוצה גם בשאר הערוצים
ורשתות החדשות העולמיות
CNN
הוא השפעת ה-
שעלו לאוויר בעקבותיה. ברשתות אלו המיידיות
בעלייה לשידור היא החשובה ביותר - גם אם רק
רואים את הכתב בשידור חי, התמונות יכולות
להמתין. הכי חשובה היא ההצהרה: אנחנו כאן
ראשונים!!!
אין ספק שהשפעות אלו של התקשורת העולמית
התחרותית חדרו במלוא עוזן לתקשורת
האלקטרונית הישראלית.
אין המחשה טובה יותר לירידת קרנה של הכתבה
הטלוויזיונית מתכניות החדשות בליל שבת. ביומן
הוותיק של ערוץ 1 שודרו 4 או 5 כתבות באורך
ממוצע של 01 דקות כ”א. מתכונת זו נשמרה
למעלה מ-04 שנה וזכתה ביוקרה רבה, כשעלה
לאוויר ערוץ 2, עלתה גם תוכנית מקבילה –
“אולפן שישי” שהורכבה מפורום כתבים: מדיני,
צבאי, המזרח התיכון, שמדברים באולפן בתוספת
שתיים או שלוש כתבות. יש אומרים כי החלטה
זו התקבלה בשל אילוצים כספיים והפקתים של
הערוץ החדש, ולאו דווקא בשל רצון להקטין את
מספר הכתבות בתכנית.
היומן של ערוץ 1 בחר גם הוא לנטוש את המסורת
הארוכה והמצליחה, ולחקות את ערוץ 2. הוא
הכניס הרבה מאד כתבים ופוליטיקאים לאולפן,
כשהמנחה איילה חסון מתמרנת ביניהם, הכתבות
הטלוויזיוניות נדחקו לסוף המהדורה.
מוטאציה הייחודית לתקשורת הישראלית, היא
שהכתבים כבר לא רוצים להיות הבמאי פליני,
ואפילו לא השחקן מרצאלו מסטרויאני, אלא רש”י
ואונקלוס, כלומר פרשנים! פרשן כלכלי, פרשן
צבאי, פרשן משפטי, זהו תואר הנחשב בברנז’ה
הרבה יותר מסתם כתב או
עיתונאי. “הפרשן” כבר לא צריך
לצאת לשטח, מקומו באולפן
החדשות כבר מובטח.
בתוכנית שעלתה לאוויר
לאחרונה בערוץ 2 “העולם
הלילה” של יעקב איילון, המנחה
יושב באולפן ופונה ל-4 כתבים
שנמצאים בבירות שונות בעולם
ואלו מופיעים בריבועים קטנים
על המסך ומספרים למנחה מה
קורה אצלם.
את הדיווח הזה ניתן היה להעביר גם ברדיו או
באינטרנט. הם לא טורחים לצאת לצלם לערוך
ולהביא כתבה טלוויזיונית, זו דורשת זמן, כסף,
ויצירתיות. עלות של שידור ישיר של כתב מהכיכר
בלונדון פריס או סידני זניחה. הערך המוסף
העיקרי של עיתונאות מהסוג הזה הוא תגבור
ה”שואו” באולפנו של יעקוב איילון.
אם נשווה את “העולם הלילה” לתוכנית של יעקב
אחר, יעקב אחימאיר, שמנחה ועורך בערוץ 1 את
“רואים עולם”, תוכנית שאין בה שידורים ישירים
מחו”ל אלא רק כתבות טלוויזיוניות מעמיקות
מהנעשה בעולם, לא קשה להחליט בישראל אחרי
איזה “יעקב” כדאי לעקוב כדי לדעת מה קורה
באמת בעולם.
העתיד אינו צופן בשורות טובות. השכלולים
בציוד שהופך קטן ונייד והוזלה בעלות השידור
הישיר, (אפשר להסתפק היום רק בתמונת הכתב
שמצלם את עצמו ומשדר ישירות בלווין, הטלפון,
והאינטרנט) יביאו לכך שניצחון מורשת הרדיו
על מורשת הקולנוע במדיום הטלוויזיוני יושלם
במלואו.
בקרוב מאוד יובל(שוב) פליני לקבורה, בשידור
חי כמובן, עם קלוז אפ של הכתב, שידבר וידבר
וידבר, עד שייגמרו לו המילים.
26
גליון 442
אבן שהם