אבן שהם - גיליון 359

37 359 גליון אבן שהם מספוג, בדרך כלל) וסוחרים בשיקויים ואביזרי עוצמה מוחשיים מעולם הפנטזיה. סוג של תיאטרון שכל המשתתפים בו הם שחקנים שיוצרים ביחד את סיפור העלילה שנטווית מהפעולות וההחלטות שקבוצות ויחידים עושים במהלך המשחק. נרשמתי למשחק תפקידים חיים שהתקיים במבצר אנטיפטרוס. 15 “אני זוכר שבגיל אנשים, כולם מחופשים בבגדים מימי הביניים. 500 הגעתי לשם וראיתי מחנה של זה היה מדהים ומטורף לגמרי. גם אני התכוננתי לכך מראש, הייתי חלק מקבוצה. הכנו ביחד מגנים וחרבות והתלבשנו כמו לוחמים. כולנו היינו שם דמויות מעולם אלטרנטיבי”. כולם בחרו להיות לוחמים כמוך? “ לא, אפשר לבחור להיות קוסמים, זמרי דרכים, שודדים ...” ואתה בחרת דווקא להיות לוחם? “כן, תחום אמנויות הלחימה קרוב לליבי. למדתי בחוג כזה ועד היום אני מדריך בתחום”. מעבר לתחפושת היית צריך ליצור דמות. “ נכון, אני כותב את הדמות, ממציא לעצמי אותה, כמובן תמיד ביחס לקבוצה שאני חלק ממנה” בפרספקטיבה של מבוגר, בודנר יודע לאבחן ולזהות שהעובדה שהיה חניך בתנועת נוער ומשתתף פעיל בחוג המיוחד הזה, הפכה אותו למי שהוא היום: “להיות חלק מקבוצה מלמד אותך לחשוב על אחרים,להתחשב באחרים, לשתף פעולה. היצירתיות הנדרשת במשחק תפקידים חיים היא אינסופית, אתה מדמיין המון, חושב איך תראה הדמות שלך, הבגדים שלה. יש בזה גם משהו מאוד פילוסופי. הבנתי שהמרחבים האלטרנטיביים שאנשים מייצרים לעצמם, הם בעצם מדרגות של תודעה שאנשים עולים בהם. אתה בונה לך עולם שאתה רוצה לשחק בו, לחיות ולהתנסות בו, עולם שהוא לא העולם שלך ביומיום, מן פרספקטיבה אחרת לחיים”. קצת בריחה מהחיים, הייתי אומרת... “יש בזה מימד של התנתקות, אבל אני מעולם לא בחרתי להתנתק מהמציאות שאני חי בה. מעולם לא היה לי רע.” ציינת שמשחק התפקידים גורם לעלייה בתודעה האישית. אז בוא נבחן שוב את הבחירה שלך בדמות של לוחם. למה דווקא לוחם? צילם: גל יאסנקוב “ אני חושב שסיפור של מאבק, הנהגה, רצון להוביל דרך ולהיות בחזית, אלו נרטיבים שאני מתחבר אליהם”. בכל זאת, יש בזה משהו קשוח, אלים משהו. “אני חושב שלוחמים הם אנשים שנאבקים. לאו דווקא בצורה אלימה. כשהתפקיד שלך הוא להיות לוחם, אתה באופן טבעי חלק ממאבק. לוחם הוא הרבה מעבר למכות ואלימות. כל מה שקורה לנו בחיים קורה דרך מאבק. אני מסכים שיש בבחירה להיות לוחם משהו שמאלץ להיות בפרונט. זה בונה אותך”. , שימש בודנר כמדריך בתנועת “דרור ישראל”, התגורר ביפו 30 עד לפני כשנה, בגיל ועבד למחייתו כמנחה קבוצות, לימד תיאטרון והפיק אירועים של משחקי תפקידים חיים לקהילה מאוד מגוונת מכל קשת הגילאים. על מנת להגשים את השאיפה לצאת לדרך עצמאית ולהיות בעל עסק משלו, הוא נאלץ לחזור להתגורר בבית הוריו, כדי לחסוך כסף ולאפשר לעצמו להתמקד בהקמת העסק. “אספתי את כל היכולות שצברתי בדרך ויחד עם הרבה שותפים ומתנדבים, הקמתי עסק להפקת אירועים של משחקי תפקידים חיים לקהילה של אנשים שחובבים תיאטרון, פנטזיה ומשחקי תפקידים”. ואז הגיע וירוס הקורונה וכמעט באותה נשימה, גם ההפגנות בבלפור. כמו צעירים רבים בגילו, בודנר הרגיש שמקומו עם המפגינים, אבל בשום עלילה שהוא היה כותב, לא דמיין שדמות הלוחם הפנטזיונרית אותה טיפח במהלך שנים, תפציע ותקבל משמעות כל כך סמלית ברחובות ההפגנה. באה לך טוב ההפגנה, אבל יש לי הרגשה שלא הגעת לשם מחופש כדי לקדם את העסק שלך. אני צודקת? “אני רוצה להסביר את סדר השתלשלות הדברים מבחינתי. אני הייתי אחרי חורף די אנשים, שאני 150 קשה, מבחינת העסק שלי. החורף היה גשום מאוד ואירוע ענק של הייתי המפיק שלו, נדחה חמש פעמים בגלל התנאים החיצוניים. וכשכבר פנטזתי על האביב, הגיעה הקורונה והיא הנחיתה עליי מכת מוות. ניסיתי לעשות כל מיני דברים יצירתיים בתחום העסקי, כמו להמשיך ולקיים חוג משחקי תפקידים חיים לילדים דרך הזום, ניצלתי את הזמן לכתוב עלילות יחד עם הצוות שלי, אבל זו הייתה תקופה די מתה. מה שקרה במדינה מבחינה פוליטית, תפס אותי כשאני כבר מסתובב במשך עשור עם דעות מגובשות על דמותה של המדינה. עם זאת, אני רוצה להבהיר שאני לא איזה שמאלן רדיקלי. בבחירות האחרונות הצבעתי “כחול לבן”. יצאתי להפגין, כי אני חושב שהמדינה שלנו מאבדת את עצמה”. לקראת הפגנה גדולה בתל אביב, בודנר שמתחיל להתגבש אצלי כגברבר רגיש מאוד, עם ראש על הכתפיים, נטול פוזות ומניירות, קיבל החלטה שלהפגנה הזאת הוא “הולך להביא את עצמו” “את צריכה להבין שהחיים שלי זה העסק שלי. העסק שלי נפגע, אני מבין שאני צריך להישאר אצל הוריי הרבה מעבר לזמן שתכננתי, שההתנהלות של מנהיגי המדינה לא לוקחת אותנו למקום טוב, שהתקשורת מחפשת סקופים ולא ממש חוקרת ואין מי שיקדם את המציאות ויוביל לפתרון. ההכרה הזאת מכה בך”. קשה להגיד שהופתעת. “ תראי, ישראל לעולם לא תהיה גרמניה, לצורך העניין. אין כאן שלווה ורוגע. לחיות בישראל זה אומר תמיד להיות בבחירה. אתה תמיד צריך לבחור להיות פה. אנשים שלא מבינים את זה, עוזבים”. אז איך אתה מוצא את עצמך ברחובות, מפגין מחופש ומאופר כמו לוחם מסרט מלחמה ויקינגי? “זה לא דבר קל לעשות. האמת שזה התחיל בצחוק. ישבתי עם חבר שלי וזרקתי לו: ‘אולי נלך להפגנה כשאני לבוש כמו רוראן הברברי?’. אמרתי ותוך כדי הבנתי שאני יכול דרך הדמות הזאת להגיד משהו, לצעוק.” דווקא על הטייפ קאסט הברברי הלכת? “הוא ברברי לא במובן של מטומטם. סיפור הדמות שלו הוא סיפור של לוחם שהציל כפר שנחרב. בהיסטוריה, אגב, הברברים רחוקים מלהיות טיפשים. יש להם תרבות מפוארת.” בודנר תכנן עם עצמו מה יאמר כשיהיה בהפגנה, חשב שיעמוד עם כולם ומקסימום יצעק בגרון ניחר “מנותקים נמאסתם”, אבל תכנון לחוד ומציאות לחוד. הדמות שהיה מחופש בה, השתלטה עליו לגמרי: “צעקתי שחזרנו לימי הביניים ושהממלכה לא מטיבה עם הנתינים שלה, שבני עמי סובלים. טקסטים מימי הביניים.הייתי לגמרי בתוך הדמות” . הרגשת כמו גימיק? “כן, לגמרי הרגשתי כמו גימיק. נו אז מה? הוצאתי מהלב כל מה שאני מרגיש דרך הדמות שלי”. בודנר גנב את ההצגה. כלי תקשורת מהארץ ומהעולם סיקרו את ההופעה שלו בהפגנה והתמונה של לוחם זועם, מאופר בצבעי מלחמה, עטוי שריון, כיכבה ברשתות החברתיות. “זה העביר מסר שאנחנו כאן, יש לנו מסר, אנחנו כועסים, יש כאן דרמה, שימו לב אלינו. כל מה שאנחנו רוצים הוא שהפוליטיקאים יראו אותנו”. אז אתה בן הדור שיחולל את השינוי המיוחל? “אני מאוד סומך על הדור שלי. אם יש בי איזושהי תקווה היא שדווקא אנשים בני גילי