אבן שהם - גיליון 359

36 359 גליון אבן שהם אל תתנו לתחפושת ולאיפור שלו לבלבל אתכם. יואב בודנר שכבר מגיל צעיר פינטז על גלדיאטורים, לוחמים וחרבות (מספוג) ולימים אף הקים עסק בתחום, לא האמין שדווקא הקורונה והמצב הפוליטי יפנו לו את הזירה לצעוק את הטקסטים הכי מציאותיים שכתב עד היום. אפרת רוזנצוייג יואב בודנר גדל והתחנך בשוהם. כבר אז, ההורים וגם המורים בתיכון, הבינו שיש להם עסק עם “נפש חופשית”. הוא למד במגמת תיאטרון ובמגמת מדעי המחשב “ההורים שלי לא הסכימו שאלמד גם קולנוע וגם תיאטרון, למרות שהשגתי אישור מהתיכון”. החלטה זו לא שינתה את התוצאה ובודנר לא סיים עם תעודת בגרות. הוא כלל לא מתרגש מכך ואולי אפילו נהנה לציין את זה, אבל אם יש משהו שבודנר מתפאר בו ועדיין מתרגש כשהוא מדבר עליו, היא העובדה שהיה חניך ומדריך ב”נוער העובד והלומד”. ולימים אף עשה שנת שירות במסגרת תנועת “דרור ישראל”, תנועת הבוגרים של “הנוער העובד והלומד” והמשיך כלוחם בגרעין נח”ל. כנער נחשף בודנר לתחביב מיוחד במינו. קוראים לו “לארפ”, שזהו בעצם “עברות” - משחק Live Action Role Playing Game LARP של ראשי התיבות באנגלית – תפקידים חיים. מדובר במשחק שבו כל שחקן עוטה על עצמו דמות ותחפושת פיזית ונכנס דרך משחק לעולם אחר, עם קווי עלילה ידועים מראש. השחקן נפגש במהלך המשחק בדמויות אחרות שאותם משחקים שחקנים אחרים ומתוודע אליהם. השחקנים מתלבשים בתלבושות שנתפרו על ידם, הם מתחמשים בנשקים ( עשויים צעיר חסר מנוח