18 / 96
18
300
גליון
אבן שהם
מספרים על אחד מחכמי ישראל במאה הקודמת
שהביאו לפניו את מכשיר הטלפון אחרי שייצרו
את המודל הראשון שלו, התבונן בו שוב ושוב
ולא הפסיק להתפעל ממנו. כששאלו אותו לפשר
התלהבותו השיב, כי המכשיר נתן לו חיזוק גדול
בבואו להתפלל. לראשונה הוא רואה בחוש כיצד
אדם מדבר כאן ומישהו אחר מסוגל להקשיב לו
ולשמוע את קולו במרחק אלפי קילומטרים, אפילו
ללא הרמת קול לדציבלים גבוהים. עכשיו יותר
קל לו לעכל בנפשו כיצד תפילתו נאמרת למטה
בשקט, לעתים רק בלב, ונשמעת הרחק במרומים.
צריך רק דמיון יצירתי לנחש מה היה אומר אותו
חכם לו ראה את תרבות זמננו, בה כל דבר אותו
אנו אומרים ועושים מונצח על גבי המחשב, מתועד
בתצלומי הסלפי ובאתרי הפייסבוק. דורנו הוא דור
ההנצחה. אנו נוהגים להנציח כל אירוע וכל חיוך
שלנו, כל חוויה וכל שטות אותה אמרנו אי פעם.
לעתים אנו מנציחים אפילו יותר מדי, כמה היינו
מוכנים לתת כדי למחוק כמה מדברי ההבל שיצאו
מפינו או שנכתבו על ידינו בגיל כלשהו תחת איזו
השפעה של סערת נפש רגעית. דומה שאין כמו
דורנו להמחיש לפנינו את העיקרון התלמודי הקובע
כי כל מעשינו בספר נכתבים, כפשוטו ממש.
חכמינו מספרים שבראש השנה נפתחים שלשה
ספרים, של צדיקים בינוניים ורשעים. הצדיקים
והרשעים נחתם דינם מידית, שהרי מעשיהם
החיוביים או השלילים באים וטופחים על פניהם.
לעומתם, הבינונים דינם נדון ועומד, והוא מצריך
שקול דעת, דיון והחלטה. זה מה שמתרחש בעשרת
הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.
רבים וטובים שואלים את עצמם איך נראים ספרים
אלו. האמנם יש רישום כזה על דף אי שם למעלה?!
חלקנו מתקשה להבין איך הדבר הזה נראה
במציאות.
דומה שהעסוק בשאלה זו מחמיץ את המימד העמוק
של המדרש. כולנו רושמים את מעשינו מידי יום על
ספר. בין אם זה בפייסבוק ובאמצעים וירטואליים
אחרים. אולם באמת אנו רושמים את סיפור חיינו
באישיותנו, בעולמנו האישי. לכל אחד מאתנו יש
סיפור חיים אותו אנו כותבים בדיסקט של חיינו.
למעטים יש סיפור חד וברור הלוקח אותם למקומות
נמוכים ושפלים שקשה מאד היציאה משם. לאחרים,
גם הם מעטים, סיפור חייהם הוא מלא הוד והדר,
אישי מופת הראויים לחיקוי והערצה. מלח הארץ.
לפעמים אפילו ניתן לחשוב שאותם מעטים נולדו
לחיות את מה שהם עושים וזה אצלם נטייה טבעית
בלתי ניתנת לשינוי.
אבל אצל רובנו המכריע, הדף חלק לגמרי. אנחנו
בינוניים. סיפור חיינו נכתב מידי יום על ידינו. לעתים
אנו עלולים לטעות ולחשוב כי כיון שכבר כתבנו את
הפרקים הראשונים בספר, אזי המשך העלילה מוכתב
על פי תחילתה. ולא היא, זוהי מהות הבינוני -
הוא נאבק מדי יום על הפרק הבא. מידי יום הוא
יכול ולפעמים גם צריך לחשב את מסלולו מחדש.
זה נכון בקריירה מקצועית, זה נכון ביחסיו עם בני
משפחתו בן או בת זוגו וילדיו, וזה נכון גם ביחסיו
עם אלוקיו וערכיו.
לפעמים יש בידיעה שהמעשה כבר נכתב בספר כדי
לייאש אותנו. אם מעשינו כתובים כבר וכל החברים
כבר נחשפו להם בפייסבוק, אזי איך נוכל לשנות?
הלא ילעגו לנו. לפעמים כשמישהו יתמודד על
תפקיד ציבורי יזכירו לו את מה שכתב בספרו לפני
כך וכך שנים, ואם כן כיצד יוכל לשנות ולהתקדם.
מצד שני, נתבונן סביבנו ונראה כיצד אנשים לא
מפסיקים לשנות, בדברים קטנים כגדולים. פשוט
כותבים את ספרם מחדש. נוכל להבחין באלו
שהתחילו לרוץ ולעשות ספורט כדי להקטין במקצת
את נפח כרסם, אחרים התחילו בדיאטה סתם כך,
ואילו השכן ממול החל ללכת לחוג בשיטת ימימה
או משהו דומה לנפש.
לפתע אנו מגלים שיש לנו אומץ לשנות את מה
שכתבנו בספר ולכתוב פרקים חדשים. מסתבר
שדווקא המודעות לכך שהכל כבר נכתב בספר
יכולה גם לאתגר לכיוון ההפוך. כיוון שאנו יודעים כי
אנו כתבנו את ספרנו במו ידינו ומעשינו, זה מאפשר
לנו גם לכתוב בו פרקים חדשים.
תחילתה של שנה מזמינה אותנו בני האדם להאמין
ביכולת הזו. כולנו בינונים וכולנו יכולים לכתוב
מחדש את הספר. את הספר שלנו.
יהי רצון שנזכה כולנו להיכתב ולהיחתם בספר חיים
טובים.
הרב דוד סתיו
בס"ד אלול, תשע"ו
“ כ ל מ ע ש י ך ב ס פ ר נ כ ת ב י ם "