51 / 72
51
גליון 972
אבן שהם
“דומים?”, הוא שאל והחזיק את כרטיס הרישיון שלו
ממש ליד פניו, בשביל שאוכל להתרשם מפרצופו
החמוד אך שטותי בתמונה וגם במציאות. זאת הייתה
שעה די מאוחרת בה ישבנו מאחורי חדר האוכל של
הקיבוץ, הוא משוויץ ברישיון שלו, ואני- עם פרפרים
בבטן.
“דביל”, אמרתי בעוד שחטפתי את רישיונו מידיו
הגדולות, מתפעלת מפיסת האושר הקטנה שלו,
נהנית מכל רגע. “את יודעת מה זה אומר, נכון?”, הוא
שאל, למרות שהיה לי ברור שידע שזכרתי. “זה הזמן
להפליג.”
אני ואוריאל מכירים כבר יותר מדי שנים. בתור ילדים
היינו רצים ומתגלגלים בכל פיסת דשא ובכל פינת בוץ
בקיבוץ הקטן שלו בצפון. אני זוכרת את הימים הללו
כגן עדן, ולא פחות אני זוכרת איך ליבי היה נשבר
בכל פעם שעליתי על האוטו המשפחתי חזרה הביתה,
הרחק מהמקום שעשה אותי מאושרת. אני זוכרת שזה
אף פעם לא היה רק “לבקר את סבתא”, זה היה תמיד
“לבקר את סבתא ואוריאל.”
בחלוף השנים ובהשפעת האבל הקשה ששרר
במשפחתי, הביקורים נעשו מועטים עד שפסקו לגמרי.
לאימא ואבא היה קשה מידי להקפיץ אותי לקיבוץ
מבלי להישבר, ואני מבינה אותם. גם אני נזכרת
קצת בסבתא כשאני מביטה בקיבוץ, כשאני מביטה
באוריאל.
אותו היום היה שונה. לאחר נתק ממושך של למעלה
משנה קיבלתי הודעה ממספר שאני תמיד אזכור בעל
פה. הוא כתב שהוא צריך אותי בקיבוץ, שיש לו משהו
חשוב לספר. אני, שעוד הייתי וכנראה אהיה לתמיד
מאוהבת באותו אוריאל, הסכמתי. החלפתי שלושה
אוטובוסים בדרך אליו, אחד מהם כמעט שפספסתי.
לשנייה לא עצרתי לחשוב או להתלונן על החום, הייתי
שקועה באפשרויות שונות ומגוונות של תרחישים
שעלולים להתגשם ברגע שלי ושל אוריאל. כשהגעתי
לקיבוץ, הרגשתי שחזרתי הביתה.
“הסעה מספר”, הוא העיף מבט על חזית המכונית,
“645-992-493 יוצאת בעוד כמספר שניות. נוסעת
יקרה העונה לשם גלי, אנא התיישבי במקומך”. הוא
פתח את דלתו שלו, קפץ פנימה וישב מאחורי ההגה
כאילו עשה זאת עשרות ומאות פעמים. הוא חיכה
לי בסבלנות כשנכנסתי אני, נזהרת שלא ללכלך את
מכונית אביו ממגפי הבוציות. אוריאל התניע כשחיוך
על פניו, שתאם בגודלו כמעט לשלי. זה היה הזמן
להגשים את החלום המשותף שהיה לשנינו לפני כל
כך הרבה שנים.
חנינו בפתח הנמל. אוריאל נשם לרווחה ובהה בחלל
למשך שניות ארוכות. “האחרון שמגיע לנסיכה מודיע
להורים שלך איפה היית כל היום!”, הוא צעק ומבלי
לחכות לי, יצא מהמכונית והחל לרוץ לכיוון הסירה
הקטנה שסימלה את החברות שלנו כמעט יותר
מהכול. ניסיתי להדביק פערים בעוד שידעתי שאין
סיכוי שהוא יודיע להורי היכן הייתי, למרות שהתחייב
לעשות זאת במסגרת שכנועו לבואי לקיבוץ. מריצה
הוא עבר לדילוגים ואז הסתובב אליי, מרצון לוודא, וגם
להוכיח לי, שזה בלתי אפשרי לכעוס על ילד מטופש
ומקסים כמוהו.
עמדנו על הרציף המוביל אל הסירה הקטנה, מביטים
אל עבר הים שאין לו סוף. בדיוק כמו שזכרתי אותה,
סירת “הנסיכה” הייתה קשורה בחבל אל המזח, נראית
מוזנחת וקסומה בו זמנית.
כשהייתי קטנה סבתי הייתה מספרת לי אגדות על
הסירה הזאת, על איך כשהיא הייתה בגילי התפשטה
שמועה בקיבוץ שבאותה סירה קטנה הוחבא אוצר,
ואני, בהיותי הילדה הקטנה והפתית עלי האדמות,
האמנתי לכל מילה. לא חיכיתי אפילו במעט לפני
שחלקתי את הסוד עם אוריאל, שענה לי בקול הצווחני
שהיה כה אופייני לו פעם שהוא לא מאמין בקיום
האוצר. הוא לא האמין, אך לא היה פחות נחוש ממני
לגלות האם הסיפור אמיתי. כך החלטנו שכשנהיה
גדולים מספיק בשביל להגיע אל הסירה המפורסמת
שנינו, לגמרי לבד, נחפש את התשובה. נגלה מי צדק,
ונגלה מי טעה.
הוא קפץ לפני על הסירה. “הנסיכה” רעדה קלות לפני
שאיזנה את עצמה. אוריאל הושיט לי יד וקפצתי גם
אני, מעקמת את קרסולי בנחיתה. חשתי בכאב אך
לא נתתי לכך לעצור אותי. ידעתי שפה זה רק אני
ואוריאל תחת מיליוני כוכבים, ושאני צריכה להיות
טיפשה גמורה בשביל לתת לכל דבר שבעולם להרוס
את הרגע הזה.
כמו שהבטחנו אז כשהיינו ילדים, חיפשנו בכל פינה
אוצרות מוחבאים. לאחר עשר דקות בהן כל מה
שמצאתי הסתכם בגולה וחבילת מסטיקים, צנחתי על
הרצפה בייאוש. אוריאל הביט לעברי עם חיוך שובה
לב שמכל האנשים שאני מכירה רק לו יש.
“ניצחת,” אמרתי לו, “אין פה כלום”.
הוא ירד על ברכיו ועיניו פגשו עם שלי. הוא שתק
ולקח נשימה לפני שאמר, “אני דווקא רואה את
האוצר. הוא ממש פה, מול העיניים שלי”.
ספר הוא לא סתם עוד קובץ דפים, בלי משמעות, סתם מילים, ומי
שחושב כך הוא לא מבין, עוד לא חווה קריאה. ספר טוב הוא כמו
ים סוהר, כמו סם ממכר. אם אתה נכנס קשה לצאת, אתה לא יכול
להימנע, כי העניים פשוט רוצות לקרוא עוד שורה אחרי שורה
לדעת מה קורה בהמשך העלילה.
לקידום שבוע הספר והמודעות לכתיבה בקרב הנוער, יצאה מועצת
הנוער בתחרות כתיבה הנותנת במה לבני הנוער לשתף אחרים ביצירות
שלהם. בתחרות התמודדו בני הנוער על פרס ותואר “כתב השנה 5102”!!
בתחרות השתתפו סיפורים קצרים עד 007 מילה. הסיפור המנצח נבחר
ע”י וועדת השופטים שכללה את המורות יעל זילברשלג וטלי ניסים,
מורות ללשון וספרות, ורכז נוער מיחידת הנוער. אנחנו מודים לכל
המשתתפים שלקחו חלק בתחרות ושלחו לנו את היצירות שלהם. אנחנו
מעריכים זאת מאוד, ובקרוב ישלח לכל אחד מהם תעודת הערכה. הזוכה
בתואר כותבת השנה 5102 נשאר/ה אנונימי/ת. היצירה, 'אוצר' מפורסמת
כאן לראשונה, בדף הסגול של עיתון אבן שוהם.
א ו צ ר
כתב/ת
השנה
2015
מאת נעה שיף
/
לילה אדום בשוהם
ביום חמישי האחרון, יצאו חניכי ופעילי בני עקיבא בשוהם לפעילות להעלאת המודעות למצב הנוכחי במדינה נוכח הפיגועים
שממשיכים להתרחש. סניף בני עקיבא שוהם הצטרף לסניפים אחרים ברחבי המדינה שהשתתפו בפרוייקט ובמהלך הלילה נתלו
בלונים אדומים על המכוניות בשוהם ואליהם צורף דף הסברה על הפרוייקט. תליית הבלונים נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה
ובני הנוער לא הפסיקו לעבוד במרץ.