56 / 80
ראש השנה בפתח וכמו שהחג מסמל- זוהי התחלה
חדשה למגוון רחב של דברים: התחלה בכיתה חדשה,
עם חברים וחברות חדשים וחדשות, מורים, חומר שצריך
להספיק ללמוד... וכמובן, שנת תשע”ה תיפתח עם אחד
הנושאים שהעסיקו את כולנו במהלך החופש: המלחמה.
למרות שלפעמים הדברים החדשים הללו יכולים להיות
מפחידים ומאיימים, צריך לזכור להסתכל על הצד החיובי של המטבע
ולנסות להצליח ולהתמיד בדברים שאתם רוצים, בין אם זה להצליח
בלימודים או להשיג חברים חדשים או אפילו לא להישבר בגלל המלחמה-
בסוף תצליחו ותרגישו טוב עם עצמכם.
התחלה חדשה- הנה אנחנו באים...
מתחילים שנה
מאת נעה שיף
מאת נועה שטרן
בתחילת החופש, ישר אחרי סיום מועדי ב’ של הבגרויות, יצאה משלחת של
אולפנת שלהבת לפולין.
השאלה שחוזרת על עצמה - ומהדהדת אצל כל אחד בגילי - היא מדוע
אני צריך לטוס? אנשים רבים טוענים שהרצון לזכור מעורר את הצורך לטוס;
שעלינו לזכור את אחינו הנופלים וזאת נוכל לעשות על ידי המסע לפולין.
למרות התשובה הזאת, השאלה המשיכה להדהד לי בראש גם במהלך
המסע ואף אחריו. כשאני יושבת וכותבת כעת, לאחר המסע, אני מבינה-
המסע לפולין יוצר אצל כל אחד ואחד מאתנו מצבים בהם אנו לא רגילים
להיות. בזמן שאנחנו נמצאים בסביבה המוכרת לנו, עם סדר היום המוכר
לנו ועם ההרגלים המוכרים לנו – אנחנו בעצם חיים על פי דפוס מסוים ולא
נוהגים לעצור את עצמנו ולשאול שאלות. המסע מעורר בנו תחושות קשות
ודעות חדשות על העם שלנו ועל האנשים שרצו להשמיד אותנו. הוא מראה
לנו שאין שחור או לבן. למוסר, לאמת, לאמונה וגם לרוע היו המון צבעים
במהלך השואה.
אנו, כבני נוער, צריכים להחליט מי אנחנו רוצים להיות, למי אנחנו רוצים
להידמות ואיזה דמויות אנחנו רוצים להמשיך. דרך העם שלנו, דרך האבדות
הרבות שהיו לנו, אנחנו מתחילה להבין מי אנו. באמצע המסע שאלתי את
חברה שלי כיצד אוכל לחזור לארץ ולהשאיר פה את כל אחינו ההרוגים. היא
ענתה לי שאי אפשר לחיות את העבר. בעזרת המסע אני מחליטה איך אחיה.
וכעת אני מבינה, מסע המוות של 000,000,6 יהודים, הוא מסע החיים שלי.
מאת סיגל ורד
תלמידת אולפנת שלהבת
המסע לפולין
דף
ה
סגול
ה
דף
ה
אז היום אני נועלת בתיבה נוספת תקופה שנמוגה ולעולם לא תחזור-
החופש הגדול. לאט לאט, יתנדפו מהתיבה כל הזיכרונות הרעים -כדרכה
של נוסטלגיה- ויישארו בה רק החיוכים, הצחוקים, קרני השמש המלטפות,
הסיפורים המדהימים שאספר לנכדים, חוויות, מעשי הגבורה, ריח הים, תחושת
החופש, החירות. אני מעדיפה שלא להסתכל לאחור. זה קצת מכאיב לי, לדעת
איזו תקופה מדהימה אני נאלצת להשאיר מאחורי, להיפרד, ולדעת שלעולם
לא ניפגש שוב. בעזרת השם, אני מקווה לעוד המון אחדים בספטמבר, אבל
המשמעות שיש לתאריך הזה עבורי מחר, ובשנים עברו, לא תחזור לעולם.
ויש בזה המון עצב, ופחד, מפני האחד בספטמבר הבא, מפני האחדים
מספטמבר הבאים- אילו מין חיים אלו יהיו בלי לדעת מה בדיוק אעשה שנה
הבאה, איזו מסגרת תקיף אותי. מחר אתחיל את השנה השתיים- עשרה שלי
במערכת החינוך הישראלית, וככל התלמידים גם אני נהנית לקטר עליה, לשנוא
את השיעורים והמבחנים, ולנסות להתחמק מהשהות בבית ספר כמה שיותר.
אבל בית הספר היא מערכת שכבר התרגלתי אליה, שאני כבר מכירה את כל
גחמותיה, שאני יודעת איך לאכול אותה ולהישאר בחיים.
את החיים, לעומת זאת, אני עדיין לא יודעת איך לבלוע. ואני מצפה לרגע הזה
בהתרגשות ובחרדה ובעיקר מתפללת שהוא לעולם לא יגיע.
אבל בינתיים, באחד בספטמבר האחרון שלי (עם משמעות) אני אנסה- למען
האמת- להצליח לשלוף את עצמי מהמיטה בשבע בבוקר.
לפני 57 שנה, באחד בספטמבר, פלש הוורמאכט לפולין והחל בבליצקריג, ובכך
למעשה החל את מלחמת העולם השנייה- המלחמה הנוראה ביותר שידעה
האנושות. משרד החינוך, כיוון שכל התלמידים באבל גם ככה, החליט שלא
להזכיר אותה. אבל בהחלט חשוב לזכור וללמוד עליה גם בלי שבית הספר
ידחוף לנו את החומר בכפית.
מלחמת העולם השנייה עיצבה את העולם שאנו חיים בו היום- המלחמה
שפתחה את המלחמה הקרה; המלחמה שעימתה אידיאולוגיות עד דם- במובן
הכי פשוט של המילה; המלחמה שהעלתה לגדולה את ארה"ב, המלחמה
שניערה את אירופה. כיום, אירופה שורצת מוסלמים (ביניהם רבבות מוסלמים
רדיקלים, ראפר לונדוני מישהו?), המשבר בין רוסיה לארה"ב מעמיק,
ואידיאולוגיות רבות מתחככות אחת בשנייה. אולי המלחמה הזאת רלוונטית
מתמיד. קרל מארקס כבר ניסה להזהיר אותנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה.
ועם כל זה- אני באמת מקווה שהאחד בספטמבר יהיה שמח. ויאללה, שיהיה
לנו בהצלחה.
בס"ד
*
האחד בספטמבר האחרון שלי
* עם משמעות
נערת החודש
קארין
נתן
home :
שיר אהוב
משפט פילוסופי לחיים:
תאכל כאילו זה היום האחרון שלך בחיים
צבע אהוב: טורקיז
כיתה: י’
נער החודש
pump it-black eyed peas :
שיר אהוב
משפט פילוסופי לחיים: זה טוב זה אוסם
כיתה: ז'
צבע אהוב: צהוב
עמית
מזרחי
56
גליון 562
אבן שהם